"חיילים שהחליפו אותי נרצחו. אני לא זזה מכאן עד שהכל יגמר"

זה היה ממש כמו פאטה מורגנה: באמצע שום מקום, בואכה עוטף עזה, כשמסביב רק חול ושמיים, כמה רכבי שטח וירוק של מדים, שכבו להן לוחמות במדים כשנשקן לצדן על מיטות שדה שהוסבו למיטות טיפולים. מי שחיפשו קצת אקספיזם בימי המלחמה הארוכה שעדיין לא רואים את סופה, קיבלו אתנחתא מהמציאות הנוראית ביום כיף של טיפולי יופי. ותודה לד"ר להבית אקרמן שירדה עד אליהן עם הציוד שלה ועם הצוות שלה, וטיפלה בהן לפני שחזרו לעמוד על משמרתן. כמאה חיילות וקצינות טופלו ביום הזה. פגשנו כמה מהן, כולן חיילות מילואים "מורעלות" שעיקר עיסוקן פינוי פצועים, מתן עירויים, העברתם למסוק או נסיעה איתם לבית חולים – ושמענו את סיפורן.

>> הישראלית היפה: אביבה בת ה-63 מתקנת דלתות ממ"ד בהתנדבות

להבית אקרמן עם הלוחמות שהגיעו להתרעננות בנתיבות | צילום: באדיבות המצולמת

"חיילים שהחליפו אותי נרצחו"

רס"ל הילה שפירא (24) מגבעת שמואל היא חובשת קרבית, בוגרת לימודי תזונה באזרחות. האוגדה שלה נמצאת באזור חאן יונס, ואת שירותה הסדיר עשתה בניידת טיפול נמרץ בעוטף עזה. "ישבתי במעבר ארז וטיפלנו בחיילים ובפלסטינים", היא מספרת, "חיילים שהחליפו אותי בתפקיד נרצחו". אבל היא מבטיחה: "אני לא זזה מכאן עד שהכל יגמר".

"בשבוע הראשון למלחמה לקחתי הכל מאוד קשה", היא מספרת, "תחושה של חוסר אונים ואיך כל זה קרה, אבל הייתה הקלה כשהמפקד שלי שלח לי צו 8, כי מרגע שגויסתי הרגשתי שיש לי משמעות. לא הייתי סולחת לעצמי אם הייתי יושבת בתקופה כזאת בבית".

רס"ל הילה שפירא: "אני מקבלת את הפצועים מהגדר, המראות לא פשוטים. חלקם פצועים קשה, יש קטועי איברים, הכל מהכל. קיבלתי פרופורציות לחיים"

מה את יכולה לספר לנו על העשייה היומיומית שלך?
"בגדול אנחנו בקדמת הלחימה. יש כאן רופאות, פרמדיקיות וחובשות. בעבר היו בתפקידים האלה בעיקר לוחמים. היום הנשים בצה"ל כבר לא רק בעורף, וזה נהיה כבר מראה רגיל".

איך נראה יום טיפוסי בתפקיד שלך?
"אני מקבלת את הפצועים מהגדר, המראות לא פשוטים. חלקם פצועים קשה, יש קטועי איברים, הכל מהכל. הם מגיעים אלינו, אנחנו מטפלים לפי הצורך ומעבירים אותם לבתי חולים, ובמקרים הקשים – במסוק. אנחנו ישנים בהתרעננות במתנ"ס או בשטח, 24 איש באוהל".

את מרגישה שהמלחמה ביגרה אותך?
"מאוד. קיבלתי פרופורציות לחיים. כשאת רואה את כמות החבר'ה הצעירים שהרבה מהחלומות שלהם כבר לא יקרו, את מבינה שצריך ליהנות מהרגע כי את רואה עד כמה החיים הם שבירים".

ופתאום באמצע הכל טיפול יופי.
"זה היה מדהים. עד הטיפול שטפתי פנים עם בקבוק מים, העור בשטח היה מיובש והאמת שהרגשתי קצת מוזנחת. עשו לי ניקוי וטיפול עם מכשור גלי רדיו וזה היה מגניב".

רס"ל הילה שפירא | צילום: באדיבות המצולמת

"עד שהפלוגה לא תצא – אני כאן"

רס"ל עמית שירי (27) מבאר שבע היא לוחמת בפלוגת רפואה ומאבטחת כוחות בשטח. ביומיום היא מקעקעת, בעלת סטודיו לקעקועים בעיר. אחת מחברותיה הטובות היא מורן סטלה ינאי, יוצרת תכשיטים שמכרה אצלה את עיצוביה בסטודיו עד שנחטפה מהמסיבה ברעים לעזה. ינאי חזרה בפעימה האחרונה כשהיא פצועה, והיא עדיין בתהליך שיקום. "מורן תתגבר, היא חזקה", דבריה.

>> צדיקה ושמה צ'יקי: האישה בת ה-84 שמבשלת ארוחות בשווי אלפי דולרים ביום לחיילים

העסק שלך נפגע במלחמה?
"עצרתי הכל, ועד שהפלוגה לא תצא מפה – אני כאן. יש לי אמנם עובדים, אבל העסק לא מתנהל כיום אותו דבר. המדינה קצת מפצה אבל רק כדי לשרוד, ועדיין, מה כל זה לעומת המצב שלנו בארץ. חברים קרובים נרצחו ונהרגו, אבא של עובדת שלי נהרג גם הוא. אז אני מנסה להרים את הראש מעל העניינים הכספיים לטובת מה שנקרא אחוות לוחמים. אם הייתי עוזבת אז הלב שלי היה נשאר כאן בשטח ממילא, ככה שלא הייתי מצליחה לעבוד".

רס"ל עמית שירי: "מי שלא מפחד לא מבין איפה הוא נמצא. אני מאד אוהבת את החיים, וכן, גם מפחדת, אבל אני יותר מפחדת לעמוד מנגד ולא לעשות"

את חווה רגעי פחד?
"מי שלא מפחד לא מבין איפה הוא נמצא. אני מאד אוהבת את החיים, וכן, גם מפחדת, אבל אני יותר מפחדת לעמוד מנגד ולא לעשות".

רגע מפחיד במיוחד?
"יש לא מעט, פתאום נופל פצמ"ר ואין לאן לברוח ומה שנשאר זה להתחבק. יש כל הזמן הרבה בומים, אבל אליהם כבר התרגלתי".

מה אומרים ההורים?
"הם יודעים שאין להם ברירה, אז הם בעד".

איך עברה שעת הטיפול?
"ההיגיינה חשובה לי, הרגשתי מוזנחת, אבל בתנאי השטח שבהם אני נמצאת בלתי אפשרי לשמור עליה. בכל זאת התפקיד מעל הכל. פתאום זה היה ממש פאטה מורגנה לעבור בשטח טיפולי יופי. עשו לי ניקוי, פילינג, טיפולים במכשור. חוויה מדהימה".

רס"ל עמית שירי | צילום: באדיבות המצולמת

קליניקה על גלגלים

ד"ר להבית אקרמן, מומחית לרפואת עור מהנחשבות בארץ, הקימה "קליניקה על גלגלים" כשפרצה המלחמה. היא אם לארבעה, כאשר שניים מבניה לוחמים, ובגדול היא לא נחה כבר שלושה חודשים. מי שיש לה שלוש קליניקות מודה: "המקצוע שלי היה פחות נדרש בתחילת המלחמה, והחלטתי שזה הזמן שלי להתנדב, אחרת אשתגע. כסף? בסדרי העדיפויות שלי זה היה משני. התקופה הזאת תעבור ובינתיים כל אחד ואחת צריכים להתנדב בתחום שהם יכולים".

להבית אקרמן עם הלוחמות שהגיעו להתרעננות בנתיבות | צילום: באדיבות המצולמת

"מטופלת שלי סיפרה לי שאחיה וגיסתה נרצחו בנתיב העשרה, וסיפרה על הפינוי של הקיבוץ. שמעתי גם ממטופלת אחרות שלי שפונו על מצבן, אז נסעתי לבית המלון בו הן שהו יחד עם בעלי ישי והבאנו להן עוגות. היו כאלה שהזדקקו למרשמים ובעלי נסע במיוחד להביא להן תרופות. היו שעזבו רק עם בגדיהן לגופן, עשרות, אז חילקתי להן ערכות שלי לטיפולי פנים".

ד"ר להבית אקרמן: "חיילת באה ומיד איך שסיימה וחזרה לתפקיד, מישהי באה במקומה. ראיתי מולי נגמ"שים וג'יפים, ממש סוריאליסטי, אבל לראות את האושר בעיניים של החיילות – זה שווה הכל"

"את הקליניקה על גלגלים הקמתי כשראיתי את המציאות של המפונות שנוסעות מהלוויה להלוויה, והבנתי עד כמה יש להן צורך באתנחתת טיפוח בתוך כל הכאוס. גייסתי את בנות הצוות שלי, עשינו את כל התיאומים הנדרשים עם הרשויות והגענו לים המלח, לאילת ולדן אכדיה כדי לטפל במפונות – כולל טיפולים יקרים של הזרקות מילוי שחברות תרמו לנו. הבאתי מהקליניקות מכשור רפואי אסתטי לשיפור מרקם העור ולמיצוק. אני שומעת סיפורים כל כך קשים, בלתי אפשריים, ואני מבינה שגם לי יש תפקיד, להעניק רגעים של שפיות".

אחרי המפונות, הגיע כאמור תורן של המילואימניקיות. אקרמן נוסעת במיוחד אליהן לשטח בשביל לטפל בהן. לפני שבועות בודדים היא עמדה לצאת לשטח בגבול הצפון, אבל התוכניות השתנו. "זה בוטל בגלל פעילות מבצעית שם ומיד שינינו מיקום לדרום. הגענו בבוקר ועזבנו בחושך", היא מספרת, "חיילת באה ומיד איך שסיימה וחזרה לתפקיד, מישהי באה במקומה. ראיתי מולי נגמ"שים וג'יפים, ממש סוריאליסטי, אבל לראות את האושר בעיניים של החיילות – זה שווה הכל".

להבית אקרמן עם הלוחמות שהגיעו להתרעננות בנתיבות | צילום: באדיבות המצולמת

בין היתר, מובילה אקרמן גם פרויקט כביסות שיזמה, במסגרתו היא רכשה מכונות כביסה על חשבונה וגם גייסה תרומות למכונות נוספות. בנוסף, היא לוקחת כביסות ממקומות בהם אין מכונות כביסה ומחזירה לבעליהן בגדים נקיים. אקרמן לא עוצרת כאן. אחרי שדוד שלה, שפונה משדה ניצן, סיפר לה על המצוקה שלו ואמר שהם חייבים להציל את התוצרת במטעים שלהם, היא הציעה לעזור בקטיף. בהיעדר פועלים היא גייסה מתנדבים, ולא הסתפקה רק בזה, אלא העבירה 30 טון של מנגו, אננס ואבוקדו לחצר הבית שלה. היא אירחה את מכירת הפירות בביתה, והכסף הועבר מיידית לבעלי המטעים.

דוקטור להבית אקמן

"החברים שלי מצילים אנשים, ואני איתם"

רס"ל הודיה בוחניק (22) התכוונה לבלות עם חברות את שמחת תורה בחושה בסיני. יום שישי, בשישה באוקטובר היא עוד הייתה בבגד ים ובקטע של שיזוף וצחוקים עם החברות. העולם אז נראה חסר דאגות. בשבת, השבעה באוקטובר, היא עלתה שוב על בגד ים ליום אחרון של כיף לפני שהיא חוזרת לשגרה שלה בסטודיו לתפירה שבו היא עובדת – תחנה בדרך להיות אולי מעצבת אופנה יום אחד – אבל מהר מאוד היא הבינה עד כמה החיים יכולים להתהפך עליך בשניות.

>> "עשתה לי כל כך טוב": כך שימחה דניאל עמית את החטופה ששבה

"לידי בחושה סמוכה היו בני משפחה שלמה מקיבוץ בארי, סבא וסבתא, אימא ואבא וילדים. השמועות רצו – שבישראל יש מלחמה, שחמאס פרץ את גדר העוטף ונכנס לקיבוצים. כולנו ארזנו מיד ויצאנו לכיוון הגבול. אני זוכרת את עצמי עוברת בגבול ובוכה בכי של החיים. מסביב היה כאוס עצום. לקח לי זמן להבין את גודל הנס שקרה למשפחה המורחבת מבארי שלא עברה את הטבח הנוראי שם".

רס"ל הודיה בוחניק: "אני זוכרת את עצמי עוברת בגבול ובוכה בכי של החיים. מסביב היה כאוס עצום. לקח לי זמן להבין את גודל הנס"

"ממצרים הגעתי לשטח", היא מספרת. "אני בתפקיד שלישה, החברים שלי מצילים אנשים, ואני איתם. את יושבת בחמ"ל מבוקר עד לילה ומדווחים על פצועים והרוגים. זה קשה וחודר לנשמה, וכל אחד הוא סיפור בפני עצמו, אבל אנחנו כאן ואני נשארת עד סוף המלחמה. כולנו כאן מורעלים עם מוטיבציה וחדורי מטרה. זוהי תקופה לחוצה, אני מכירה כאלה שלא שרדו וכאלה שניצלו אחרי שהתחבאו 10 שעות בתוך שיחים, וסדרי העדיפויות שלי הם ברורים. בעקבות המלחמה אני שוקלת ברצינות לחתום קבע, כי זו קריירה שיש בה הרבה נתינה".

יש איזה רגע שהיה מרגש במיוחד עבורך בתקופה הזו?
"היום הזה של הטיפולים, שקרה 80 אחרי 80 יום במילואים, היה החיבוק הכי מטורף שקיבלתי".

רס"ל הודיה בוחניק | צילום: באדיבות המצולמת

רס"ל סתו אברס (26), סטודנטית שנה רביעית בסיעוד, לוחמת בפלוגה רפואית (פלמ"ר), הייתה בסדיר שלה לוחמת ב"אריות הירדן", יחידה מעורבת של בנים ובנות. השבעה באוקטובר מצא אותה בביתה. אביה, איש תותחנים, גויס מיד, וקצת אחריו הגיע גם אליה צו. "האמת שחיכיתי לו", היא אומרת. מהר מאוד היא מצאה את עצמה בהלוויה. "החברה הכי טובה שלי, שוהם תורג'מן, נרצחה ברעים. היא הייתה בת 23. איזה בזבוז חיים".

"אנחנו מצילים חיים", היא מספרת על הפלוגה שלה. "אנחנו פוגשים פצועים חסרי ישע, חלקם הלומי קרב ובסבל קשה. יש לי הרבה לילות בלי שינה, וכשאני שמנסה לישון אז תמיד עם עין אחת פקוחה. כי אולי צריך לפנות פצועים או למקרה שיש חשודים בקרבת מקום. כבר קרה שהודיעו שיש חשודים שנעים לעברנו וכולנו הייתי דרוכים עם הנשקים".

רס"ל סתו אברס: "אנחנו מצילים חיים בפלוגה שלנו. אנחנו פוגשים פצועים חסרי ישע, חלקם הלומי קרב ובסבל קשה. יש לי הרבה לילות בלי שינה, וכשאני שמנסה לישון אז תמיד עם עין אחת פקוחה"

איזה פחד. משהו השתנה בך בחודשים האחרונים?
"ההלם של היום הראשון שינה בי משהו. לא אשקר, בשום חלום בלהות לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות. נעשיתי באיזשהו אופן יותר חשדנית, אבל כשאני ביחידה אני מרגישה הכי בטוחה. למרות שראינו הרבה הרוגים ופצועים ולמרות שהתפקיד מלווה בהרבה כאבי לב, המוטיבציה שלנו בשמיים. אנחנו עם אש בעיניים ונוצר כאן הווי מיוחד. כולם כאן בשביל האחרים, כולם פייטרים ויודעים למה אנחנו כאן".

כסטודנטית, פספסת את תחילת שנת הלימודים. זה מטריד אותך?
"כבר הפסדתי התנסות בבית חולים שאין שום דרך להשלים אותה, וכן, אני אתחיל את הלימודים באיחור. עוד משהו שלמדתי בתקופה הזאת זה סדרי עדיפויות. כל זמן שצריכים אותי במילואים, אני כאן – ואני מרגישה שהרווחתי".

רס"ל סתו אברס | צילום: באדיבות המצולמת