פשפשנו בארכיון ומצאנו הוכחה מוחצת לכך שאלגנטיות וטעם טוב הם נצחיים. ניר בכר מתרפק על הסטייל שנשמר בסרטי הפילם ומעניק הצצה נדירה לצמד העופרים בשיא תהילתם
גרמניה, 1965
צמד העופרים, אסתר ואבי עופרים, לאחר הופעה
מעטים הם הישראלים שיכולים להיחשב לאלגנטיים, אבל אסתר עופרים היא ממילא הישראלית הכי לא ישראלית שיש. בגיל 75 היא מספקת עדות אנינה לדבריה של אודרי הפבורן, בעצמה אייקון של טעם טוב, ולפיהם אלגנטיות היא היופי היחיד שאינו מתפוגג לעולם. עופרים, נוגה וענוגה, כאן עדיין מחצית מהצמד שכבש את אירופה, נמצאת כדי להישאר. כמה יפה פורח הלילך בשמלתה על רקע הגוונים החומים והחמים של שנות ה־60, כשהיא מצלילה קלות את אבי עופרים, בן זוגה לחיים ולבמה. לימים נפרדו בגלל חילוקי דעות אמנותיים: היא נמשכה לשירה אישית, מלנכולית, צלולה ומדויקת, הוא רצה לשקשק את השייק איך שמתחשייק. היא נותרה אמנית על זמנית, הוא צלל אל השכחה. גם המבטים בתמונה כבר נודדים לכיוונים מנוגדים. כמו שני אורות בליל, שרומזים פתאום, מה אומרות עינייך, עד תום?