כרוניקה של התפרקות – חלק ב'

לחלק א'»

הגפרור שהצית להבות

בשנת 1989, ערב מלחמת האזרחים, האינפלציה ביוגוסלביה הרקיעה שחקים ועמדה על שיעור של כ-2,500 אחוז. ההידרדרות הכלכלית, שחידדה את הפערים בין החלקים העשירים והחזקים (קרואטיה, סלובניה) ובין החלקים הנחשלים יותר, וכן תהליך התפרקות ברית המועצות, תרמו להתרופפות השלטון והחישו את התפרקותה של המדינה.

האירוע האלים הראשון שנחשב לגפרור שהצית את להבת המאבק לעצמאות היה דווקא בתחום שנחשב לשוחר שלום: הספורט. בשנת 1990 התקיים משחק כדורגל בין דינמו זגרב (קרואטיה) ובין קבוצת הכוכב האדום בלגרד (סרביה). במהלך המשחק פרצו מהומות אלימות בין אוהדי שתי הקבוצות, והשוטרים, סרבים ברובם, הכו את האוהדים הקרואטים אך אפשרו לאוהדים הסרבים להמשיך להשתולל. האירועים הללו ליבו יצרים ושלהבו את דעת הקהל בקרב שני העמים והגבירו את המתח ביניהם. כמה חודשים לאחר מכן, בשנת 1991, פרצו הקרבות הראשונים במלחמה. הקרבות היו בין הסרבים לקרואטים באזור שמורת הטבע פליטוויצה הנמצאת כיום בקרואטיה.

במשך השנים הבאות התכתשו שני העמים האלה בינם ובין עצמם וגם נגד הבוסנים במרחץ דמים נוראי. בשנת 1995 הגיעו מעשי הזוועה לשיאם, והנודע מכולם הוא זה שאירע בעיירה הבוסנית סרברניצה (Srebrenica), שבה במשך ימים ספורים נטבחו כ-7,000 גברים מוסלמים על ידי כוחות סרביים במסגרת ניסיונותיהם ליצור "טיהור אתני". באותה שנה החליטו ארצות הברית ואירופה להתערב בנעשה ולהפסיק את מחול השדים. נציגי עמי האזור הוזמנו לדייטון באוהיו, ארצות הברית, כדי לחתום על הסכם שבו נקבע כי במקום הישות היוגוסלבית יוקמו חמש מדינות חדשות: סלובניה, קרואטיה, בוסניה-הרצוגובינה, מקדוניה ויוגוסלביה החדשה, שכללה את סרביה ומונטנגרו.

ספירת החללים הרשמית של מלחמת האזרחים לא הסתיימה עד היום, מאחר שמקום קבורתם של אלפים עדיין לא נודע. לפי אחת ההערכות, נהרגו במהלך המלחמה כ-250 אלף אזרחים וחיילים.

לפני כשנה נפגשתי בדוברובניק עם ז'ליקו, ידיד מקומי המנהל בית מלון בעיר. ישבנו בבית קפה הממוקם על מרפסת שממנה נשקף נוף קסום של איים מיוערים המוקפים במי הטורקיז של הים האדריאטי. ז'ליקו מתנשא לגובה של שני מטרים (תושבי האזור נחשבים לאחד העמים הגבוהים בעולם) בעל חזות מאיימת מעט, אולם דיבורו רך ועדין. הוא ניסה להסביר לי, ואולי גם לעצמו, את הטירוף שאחז את האזור בתקופת המלחמה: "קשה מאוד להסביר לאנשים זרים מי בדיוק נלחם במי ועל מה בדיוק. גם היום אני מתקשה להבין את עוצמת השנאה שאף קרעה משפחות מעורבות. אחותה של אשתי, למשל, היא נוצרייה קתולית שהתחתנה עם מוסלמי והתגוררה עם משפחתו במשך יותר מעשר שנים. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה היא החליטה לעזוב אותו ולחזור למשפחתה הקתולית עם שני ילדיהם".



החיים חוזרים אט-אט למסלולם

משנת 2001 פסקה הלחימה בכל שטח יוגוסלביה לשעבר. סלובּודן מילושביץ', מנהיג הסרבים ומי שנחשב לנבל הגדול של המלחמה, מת במהלך משפטו בבית הדין הבינלאומי בהאג שבו הוא הואשם בפשעים נגד האנושות ורצח עם. באותו בית דין מתנהלים היום משפטים נוספים נגד מנהיגים וקציני צבא לשעבר מהאזור, המואשמים בפשעי מלחמה. האמריקאים והאירופאים מוסיפים להיות מעורבים בתהליכים דיפלומטיים ומדיניים (הענקת עצמאות למונטנגרו בשנת 2006 ולחבל קוסובו בפברואר השנה) האמורים לייצב את האזור. כוחות צבאיים בינלאומיים מיוחדים עדיין שוהים בחלקים מבוסניה, קוסובו ומקדוניה, שבהם יש מוקדי מתיחות.

בתחילת העשור הנוכחי החלו לחזור התיירים לאזור בקצב אטי שהלך והתגבר במהלך השנתיים האחרונות. היום, בעונת התיירות, מפרצי הטורקיז וחופי הפלא של קרואטיה ומונטנגרו שוב הומים בקייטנים, שמורות הטבע והפארקים הלאומיים זוכים למטיילים רבים וההרים בעלי הנופים האלפיניים נכבשים על ידי שוחרי הטרקים, טיולי הג'יפים והרפטינג.

כמו שהוכח במקומות אחרים בעולם, קיומו של ענף תיירות משגשג התורם לשיקום הכלכלה הוא צעד חשוב בהתייצבות מקום למוד סבל ומלחמות, ואולם לבלקן יש דינמיקה והיגיון משלו. בחלק מיוגוסלביה לשעבר נראה שהמאבקים והסכסוכים תמו ונשלמו. בחלקים אחרים עדיין קיימים מוקדי מתח רגישים. במקומות האלה מוקדם מדי להעריך אם העמים יצליחו להתעלות מעל למיתוסים הלאומיים והאיבות הישנות ולמצוא פשרה שתאפשר להם לממש את זהותם ולכבד את האחר.

אירועים מהסוג שהתחוללו ביוגוסלביה לשעבר מעלים הרהורים על מהותה של שנאת אדם לאדם. נזכרתי בהצגת היחיד של אלכס אנסקי העוסקת בפרשת דרייפוס מנקודת מבטו של הקצין הצרפתי אסטרהזי שרקם את עלילת הבגידה. במונולוג הסיום במחזה אומר אנסקי: "סופרים אינם שונאים סנדלרים. הם שונאים סופרים אחרים. זונות לא שונאות נזירות, הן שונאות זונות אחרות, צעירות יותר ומצליחות יותר". בריאיון על ההצגה אמר אנסקי, "גיליתי שאנשים שונאים ומתעבים את אלה שדומים וקרובים להם, ושונים מהם אך במעט".



מאז ועד היום: נקודות ציון חשובות

המאה ה-11 – הקרע בין הכנסייה האורתודוכסית-מזרחית ובין הכנסייה הקתולית-רומית עובר מבחינה גיאוגרפית במרכז אזור יוגוסלביה לשעבר, והאוכלוסייה נחצית.

מאות 14-16 – האימפריה העות'מאנית כובשת את הבלקן. אזורים מסוימים מאמצים את התרבות והדת של הכובשים, אחרים דבקים בנצרות.

סוף המאה ה-17 – מצפון מתחזקת האימפריה האוסטרו-הונגרית ומחלישה את השליטה העות'מאנית באזור.

אמצע המאה ה-19 – מתחילים להתגבש רעיונות של תחייה לאומית סלאבית ושל הקמת מדינה של "סלאבים דרומיים".

1908 – סיפוח בוסניה והרצגובינה לאוסטריה-הונגריה. התנועה הלאומית הסלאבית מתחזקת. מתחילה תעמולה ל"סרביה גדולה".

1914 – יורש העצר לכתר האוסטרו-הונגרי ואשתו נרצחים בסרייבו ביוזמת הארגון הסרבי "היד השחורה". ההתנקשות נחשבת לגורם שהצית את מלחמת העולם הראשונה.

1918 – בתום מלחמת העולם הראשונה מוקמת "ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים", שבה עיקר השלטון בידי הסרבים.

1921 – כבר בראשית הדרך קמה התנגדות לחוקה הריכוזית, בעיקר מצד הקרואטים, אבל גם מצד האלבנים תושבי קוסובו, שביקשו לחבור לאלבניה, ומצד לאומנים מקדונים.

1928 – סטיפן רדיץ', מנהיג מפלגת האיכרים הרפובליקנית הקרואטית שפעל למען בדלנות לאומית, נרצח על ידי לאומן סרבי בשעת ישיבת הפרלמנט. מתגברת הדרישה לקרואטיה אוטונומית.

1929 – המלך אלכסנדר הראשון משנה את שם המדינה ליוגוסלביה; אוסטשה, ארגון גג אנטי-סרבי של טרוריסטים קרואטים, נוסד בהנהגת אנטה פאווליץ'.

1934 – אלכסנדר הראשון נרצח בעת ביקור בצרפת על ידי מתנקש מקדוני שהיה קשור לארגון אוסטשה.

1941 – הגרמנים והאיטלקים כובשים את הבלקן. הקרואטים מקבלים מהנאצים אוטונומיה בראשותו של אנטה פאווליץ', ופותחים במדיניות של דיכוי והשמדה נגד הסרבים האורתודוכסים ונגד היהודים. שני כוחות מנהלים מלחמה נגד כוחות הכיבוש, וגם זה נגד זה: תנועת מרי סרבית לאומנית בראשות הקולונל דראז'ה מיכאילוביץ' ותנועה קומוניסטית בראשות יוסיף ברוז, הידוע יותר בכינויו טיטו.

1944 – טיטו מצליח בעזרת הפרטיזנים ובסיוע בריטי להסיג את הגרמנים והאיטלקים מיוגוסלביה עוד קודם לפלישת הצבא הסובייטי.

1945 – טיטו מקים את המדינה מחדש. המלוכה הסרבית מבוטלת, ומוכרזת "רפובליקה עממית דמוקרטית".

1946 – בחוקה חדשה יוגוסלביה מוגדרת כמדינה פדרלית הכוללת שש רפובליקות עממיות, ושמה "הרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה". השלטון הוא קומוניסטי-סוציאליסטי, אך שומר על עצמאות מהגוש הסובייטי.

1948 – סטאלין מוקיע את טיטו כבוגד. יוגוסלביה נוקטת גישה "רכה" יחסית של קומוניזם ומצטרפת לגוש המדינות הבלתי מזדהות.

1980 – טיטו מת ומותיר אחריו מדינה שזמנה קצוב.



1989 – התפרקות ברית המועצות מאיצה את התהליכים הלאומיים שמתרחשים בתוך יוגוסלביה.

1991 – סלובניה, קרואטיה ומקדוניה מכריזות על עצמאות. הקרבות הראשונים בין הסרבים לקרואטים פורצים באזור שמורת הטבע פליטוויצה, היום בקרואטיה.

1992 – בוסניה והרצגובינה מכריזה על עצמאות. סרביה ומונטנגרו מכריזות על עצמן "הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה". בהנהגת הנשיא סלובודן מילושביץ' נוקטת סרביה פעולות צבאיות בניסיון לאחד את הסרבים ברפובליקות השכנות ולהקים את "סרביה גדולה".

1995 – "הטיהור האתני" מגיע לשיא: יותר מ-7,000 גברים מוסלמים נטבחים במשך ימים ספורים על ידי הכוחות הסרביים בעיירה הבוסנית סרֵבְּרֵניצה. בעקבות לחץ אמריקאי נחתם הסכם דייטון, ובוסניה נחלקת לשתי ישויות: הרפובליקה הבוסנית-הסרבית ופדרציה מוסלמית-קרואטית.

1995 – נציגי עמי האזור חותמים על הסכם דייטון (Dayton Agreement), המתאר את התפרקות יוגוסלביה לחמש מדינות: סלובניה, קרואטיה, בוסניה-הרצוגובינה, מקדוניה ויוגוסלביה החדשה (שכללה את סרביה ומונטנגרו).

1999 – הסרבים מגרשים והורגים המוני אלבנים בקוסובו. בתגובה נאט"ו מתערבת ומבצעת מתקפות אוויריות בקוסובו ובסרביה. זו הפעם הראשונה בתולדותיה שנאט"ו תוקפת מדינה אירופית ריבונית.

2001 – הלחימה פסקה בכל שטח יוגוסלביה לשעבר. לפי אחת ההערכות, מלחמת האזרחים הותירה כ-250 אלף חללים.

2006 – סלובודן מילושביץ', מנהיג הסרבים מת במהלך משפטו בבית הדין הבינלאומי בהאג שבו הואשם בפשעים נגד האנושות ורצח עם. ב-3 ביוני מונטנגרו מכריזה על עצמאותה. כעבור יומיים גם סרביה מכריזה על עצמאות.

2008 – ב-17 בפברואר קוסובו מכריזה על עצמאותה. 22 ביולי – מנהיג הסרבים בבוסניה לשעבר רדובן קרדיז'יץ' נתפס ואמור להיות מוסגר לבית המשפט הבינלאומי בהאג.

הכותב הוא תלמיד דוקטורט באוניברסיטת באר שבע, מחקרו עוסק בתרבות ותיירות. liorbear@gmail.com

 

מתוך: מגזין מסע אחר

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה