"כל האימהות משקרות" הסתיימה בפרק אמוציונלי ואלים – כמו החיים עצמם

לכבוד פרק סיום העונה של "כל האימהות משקרות" פתחתי שקית במבה. ביום רגיל הייתי מכינה פופקורן בסיר, כמו בעולם נורמלי, אבל אין עכשיו זמן לזה בין אזעקות. בעולם משוגע שבו אפילו לראשי נפץ יש פיצול אישיות, מצאתי נקודת אור קטנה של שפיות שהתכנסה לסדרה ישראלית אחת – "כל האימהות משקרות" היא בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו על המסך. פרק הסיום שלה הוא כמו רסיס ישר לבטן, ברוח התקופה. אבל עוד מעט נדבר עליו.

>> להיות אמא בישראל זאת בחירה כואבת. טור מלחמה

מי הייתה מאמינה שקבוצת כדורשת נשים, איפשהו על הסקאלה שבין מאמאנט לחוג קהילתי במתנ"ס, תהפוך לדבר הכי לוהט על המסך? לא יודעת מה איתכן, אני לא ראיתי רשת מאז שיעור ספורט בכיתה ו' עם המורה מקס, אבל כאן זה או-הו עבד.

התאהבתי ב"כל האימהות" מהסצנה הראשונה – בה אלי רומנו (מאיה מרון, המגה מגניבה שקמה לתחייה מ"כנפיים שבורות"), אימא חד־הורית מילניאלית לנער מתבודד שמושפע מאתגרי טיקטוק, מכינה לעצמה ולבן שלה סנדוויץ' עם שניצל קפוא וקטשופ. ברקע מתנגן I Can’t Sleep, השיר שפותח את הסדרה מתוך הפסקול המאדאפאקא שיצרה גלי גבעון, ובדיוק ברגע הזה הסדרה בולעת אותך לתוכה. היא מצליחה ללכוד מרקם מוכר: העייפות, הייאוש היומיומי, ההומור העצמי, הכאוס הקטן של החיים, והרגעים שבכל זאת זוהרים מעל הכל. אנושיות במובן הכי אבוד וחשוף של המילה, מקבלת כאן כוח־על שרק סדרות מהסוג הזה יודעות להפיח.

ברקע מתנגן I Can’t Sleep, השיר שפותח את הסדרה מתוך הפסקול המאדאפאקא שיצרה גלי גבעון, ובדיוק ברגע הזה הסדרה בולעת אותך לתוכה

 

כמו הרבה דברים טובים שיוצאים מכאן 11, גם "כל האימהות משקרות" סימנה וי על הצ’קליסט הישראלי: תמהיל חברתי יפואי, אימהות מכל הסוגים, חד-הוריות, זוגיות אלימה, בגידות, יחסים פתוחים, הרפתקאות לסביות, גן ילדים עם סייעת חשודה, ובדידות גדולה שנערמת מתחת לשגרת חיים עמוסה.

עטרה פריש, שביימה גם את "המפקדת", הביאה איתה את אותה חתימת יד: שילוב של דרמה חדה ובועטת עם רגעים קטנים של קומדיה אנושית שפוגעים כמו רסיס בלב. התסריטאיות יעל כץ, נועם נבו ונטלי מיכאלשווילי דרור הצליחו לפצח משהו אמיתי על החיים האלה, כמו נגיד, כמה מהר חברות מקרית יכולה להפוך לרשת הצלה – זה ושפה טקסטואלית שמזקקת את הצייטגייסט הנוכחי. 

שנות ה-40 זה החיים

אז מה היה לנו פה? כאמור, קבוצת יפו שכושלת לגמרי על המגרש, אבל עם קאסט שמנצח בענק. אגם רודברג עושה בסדרה הזאת קפיצה אמיתית בקריירה עם הדמות של דינה. אם מישהי הייתה צריכה הוכחה שדווקא בשנות ה-40 לחיים מגיע הברייק-ת'רו האמיתי, אז הנה. רינת מטטוב כובשת בתפקיד זיווה; בת אל מוסרי מביאה את התערובת הים תיכונית כפקחית חנייה שמנהלת רומן עם כבוד השופט; ודיאנה גולבי (יאנה), רבאקה תלחמי (סברין) ושאר האנסמבל יוצרות יחד גלריית נשים אמינה, קצת עקומה, ובעיקר עם כוח חיים מתפרץ.

וזה אולי הפעלול של הסדרה. לפעמים היא ריאליסטית עד כאב, לרוב היא שועטת על הגל של כל הכיף שיש בטלוויזיה – דווקא במרחב שבין שני הקצוות האלה היא עובדת הכי טוב. בסוף היא נראית כמו החיים שלנו, רק עם עריכה יותר טובה, צחי הלוי אחד באמצע, ופסקול אמאל'ה ואב.

בלי ספוילרים, אבל פרק הסיום מצליח לרכז לתוכו את כל האמוציות שהסדרה בנתה לאורך העונה, והוא גם לא מפחד להיות אלים כשצריך, כמו המציאות שלנו. סברין מתמודדת עם ההפלה שעברה, דינה סוף סוף מציבה גבול לבן הזוג האלים שלה, והחיים של כולן מתכנסים לרגע שבו ברור עד כמה דק הקו בין שגרה להתפרקות. הסרב של "כל האימהות משקרות" הצליח לשבור את הרשת, כי זו סדרה על נשים שמנסות להחזיק את החיים שלהן בביציות, עם קצת חברות, הרבה סודות ושקית במבה על הספה בין התרעה לאזעקה. ובתוך מציאות שבה הכל מרגיש כמו טריפ רע, זה כבר סוג של נחמה.