הלו, האנשים עם הכסף, איפה אתם? תכף לא יהיה לכם את מי להציל

שמעתי את שחר תורג׳מן, נשיא איגוד לשכות המסחר, מדבר על הרגע שבו יפעלו. המכתב שכתבו, שמאיים בהשבתת המשק אם הממשלה תפר פסיקות בג"צ, הוא צעד אדיר מבחינתם. הוא אמר שמאז שליחתו לפני כחודש, הם מחכים שהעם יגיד מה הדרך ואז הם יפעלו, כי מי שמם? נשמע הגיוני. ובכל זאת. שמם. הם שמו את עצמם, נסיבות המציאות שמו אותם. אבל עם כסף בא כוח, הרבה יותר ממה שלי יש, הרבה יותר ממה שלרוב האנשים יש.

>> ירדנה ארזי חושפת מדוע סירבה להשיא משואה: "אני כואבת את המציאות"

אני יודעת שבפוזיציה שאני נמצאת בה אני לא אמורה להרגיש קורבן של המציאות, אסור לי. זה לא משרת אף אחד, וגם לא מקדם את המטרה. אבל וואלה, קשה. חמש שנים אני ברחוב, מרוויחה הרבה הרבה פחות משחר תורג׳מנים למיניהם, ומנסה לשרוד את החיים פה, עם פנטזיה על הקמת משפחה שאני לא מספיקה להשקיע תשומת לב בלקדם אותה, עם פנטזיה לבית נעים עם מספיק מרחב ומקום לנלסון (הכלב) ולילדה שתבוא. עם פנטזיה ענקית לגור בגליל העליון, איפה שיש טבע, ואוויר וספייס ושקט (וגם מצווה לשקם). ואי אפשר. יש מלחמה חשובה יותר, כי אם אני לא אלחם אותה, אני לא יודעת מה יהיה כאן.

למה עוד נחכה? שלא יהיה את מי להציל בין אחינו ואחיותנו? נמתין לפריעת כלל חוקי המדינה ולא רק חלקם? לפיטורי כל שומרי הסף? למה עוד אנחנו מחכים?

 

ואיך כל האנשים האלה מסוגלים להגיד שה"ציבור" צריך לצאת, והם יושבים בבית? ושה"ציבור" צריך להוביל – והם לא עושים כלום? אנשים שיש להם הרבה יותר ממני. יותר כוח. יותר משאבים. עד השבעה באוקטובר היה קשה, אבל לא היה לנו בור בלב. לא היה את המעגל הזה, שכל הזמן חוזר לזה שהמאבק הקודם לכל הוא המאבק על החיים. שכל רצון ותשוקה להאבק על איך חיים הוא חשוב, אבל הוא שניוני למאבק על עצם החיים. המובן מאליו הפך לכל כך לא מובן מאליו. הבסיסים ירדו עוד כמה קומות במגדל והמכנה המשותף נמוך כל כך. איך אפשר בכלל לשייך את זה למאבק של ימין/שמאל? מה קשור?

השיח הוא לא על כמה שטחים או התנחלויות יש ביהודה ושומרון, הוא לא על מדיניות כלכלית בישראל, הוא לא על מוסדות דת או רבנות כן או לא. השיח הוא כל כך הרבה יותר פשוט. השיח הוא על האם להציל חיים, על איך סוגרים את החודש, על מהי נאמנות למדינה ומהי נאמנות למלך, על כבוד האדם וחירותו, על זכותו של כל אדם לחיים. זה באמת לא ימין או שמאל. זו אמת כזו בסיסית, שנולדים איתה, שמנחה אותנו בילדות ובבגרות, שמרגישים בבטן כי אנחנו בנות ובני אדם. אז למה עוד נחכה? שלא יהיה את מי להציל בין אחינו ואחיותנו? נמתין לפריעת כלל חוקי המדינה ולא רק חלקם? לפיטורי כל שומרי הסף? למה עוד אנחנו מחכים?

כן, שחר תורג'מן, ישראל יכולה להיות דיקטטורה. תקשיב לפרופסור סוזי נבות, המדינה כבר ממש בדרך לשם. דמוקרטיה בנסיגה קוראים לזה, ואנחנו באם אמא של הנסיגה. לא להאמין לזה זה לא נאיביות, זה עיוורון.

שברון הלב הכי גדול, איתו אני הולכת לישון כל לילה, הוא שבקצה של קצה הפירמידה יש:
אמא שחורת שיער שמחכה כבר שנה וחצי לחבק את מתן שלה.
אבא בכסא גלגלים שמדמיין את הרגע שבו הבן שלו יראה שהגשים לו חלום.
אישה יפה אחרת שמחכה שהגבר שלה יחזור ממילואים.
מילואימניק שלא יודע איך יסגרו את החודש ויטפלו בילדים.
אי אפשר לחכות, חייבות וחייבים לפעול. אין לנו ברירה אחרת. גם אם אתם מרגישים שיש לנו ברירה אחרת, תדמיינו שמישהי לוחשת לכןם באוזן שהלב שלכןם לא יעמוד במבט מהצד, שהלב חייב תקווה, והתקווה נמצאת רק בפעולה.

>> כלנית שרון היא ממובילות ארגון החזית הוורודה, תנועת מחאה ארצית הפועלת באמצעות כלים אומנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית. למה שלא תצטרפו

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"