ככה לא בונים חומה

המסר של חיים דותן אינו קל לעיכול. אולי בגלל שבחיים המודרניים והמורכבים שלנו, קשה להבין מהי פשטות. פשטות יכולה אולי להתפרש כחוסר תחכום, אך לא כאשר מדובר בסגנון שלו. עליו נאמר: "סוף סוף משהו חדש". זהו סגנון אדריכלות שאינו מקבל את מוסכמות היופי האדריכלי העכשווי, אלא מעלה שאלות ומציג דרך אחרת.

סגנונו הייחודי נוצר בעקבות סדרת מפגשים עם מרפא באומנות, שהוציא ממנו את מה שהוא מכנה "שטיפת המוח האדריכלי" שעבר באוניברסיטה, וחיבר אותו מחדש לטבע ולאמת הפנימית שלו. שיטת עבודתו שונה מאוד. הוא נוהג לצאת עם לקוחותיו לחו"ל לחופשה קטנה כדי להכיר אותם ולראות מה מרגש אותם. את ההשראה ליצירה הוא מקבל מהטבע.

דותן משקיע אלפי דולרים במחקר ופיתוח של כל פרויקט, ויוצר חומרים ושיטות עבודה בניסיון לברוא תהליך שהיא KNOW TECH (טכנולוגיה מבוסס ידע). ה'מודל' עשוי דאס וניכר בו היעדר מוחלט של פינות. בשלב זה הוא עובר למוד של סופר HI TECH ויוצר צורות מדהימות חופשיות במחשב, כאשר תכניות העבודה נראות כמפות ניווט. התוצאה הסופית היא בניינים בעלי סגנון ייחודי ותכנון אורבאני לטובת הסביבה והאדם, ובמחיר זהה למחיר השוק הסטנדרטי. בנוסף, אין צורך בבעלי מקצוע עם ידע או ניסיון בשיטות בניה ייחודיות, כך שהבניה שלו הוא 'NO TECH'.

הנושא של זיכרון מאוד מעסיק אותו. הוא טוען שהאדריכלות העולמית אינה יוצרת שום דבר חדש, אלא ממחזרת את מה שמקובל ומוכר. במפגשים שהוא עושה עם קבוצות של ילדי בית ספר יסודי וסטודנטים, הוא מנסה ליצור 'זיכרון חדש' – זיכרון של אדריכלות, שאינה חייבת לציית לחוקי גיאומטריה, כדי להיות פונקציונאלית או יפה.

ניסיון חייו וכושר התבוננות מפותח, הביאו אותו לתובנות עמוקות לגבי השלכות האדריכלות על הסביבה האורבאנית שנוגעות בכולנו. מבחינתו אנו מתקרבים לשואה אורבאנית שאין ממנה חזרה. הוא מבקש להתעורר מסיוט שעומד להתממש ולהשתמש בנשק לא שגרתי – אהבה. זוהי שיחה יוצאת דופן, עם איש שעבורו אדריכלות היא סוג של גאולה.





מה דעתך על ענף הבניה?
"ענף הבניה הוא ענף מאוד שמרני, כמעט ואין חידושים בענף הבניה. זהו ענף מאוד סגור ושמרן ולכן אני נחשב ל'עוף מוזר'. אני מתעסק המון במחקר ופיתוח של חשיבה אדריכלית, חשיבה אורבאנית חדשה, איכויות חיים וסביבות חיים, ואני בכוונה אומר סביבות חיים ולא בניינים.

"יש היום בעולם 6 מיליארד איש וב-20 השנים הבאות יתווספו 2 מיליארד איש, כך שבעוד כארבעים שנה יהיו פה כ-10 מיליארד איש. יש לזה כל מינים צדדים והצד החשוב ביותר זה הצד האורבאני. לאחרונה כתבתי מניפסט שנקרא ECHO IN THE DESERT – 'הד במדבר'. אחד מהפרקים מדבר על מחלת האיידס של הארכיטקטורה – אחסון מאות מיליונים של אנשים בקופסאות אחסנה. אם פעם היו מבנים בגובה של ארבע קומות ושמונה קומות, כיום יש בלוקים ענקיים בגובה של שלושים או שישים קומות. בהונג קונג, שנגהאי, מוסקבה, סן פאולו וגם אצלנו, בישראל, הבניינים הופכים יותר ויותר גדולים ומאסיביים. מבניינים של 16 דירות עברו לבניית בניינים של 100 דירות ויותר. הקרקע הולכת ואוזלת, והבניינים מתגבהים וחוסמים את השמש, הנוף והבריזה, שבאה מן הים. כך נוצרות חומות. חומות איומות ואם אדריכלים לא יפקחו את העיניים, תהיה כאן שואה אורבאנית לילדינו ולנכדינו.  

"אותם מיליונים של אנשים שחיים על הקרקע יחיו ב-SLUMS. אף אחד לא מכיר אף אחד, יהיו תופעות חברתיות קשות . סה"כ האדם הפשוט רוצה שיהיה לו כיף. מה אנחנו צריכים שיהיה בחיים? שיהיה כיף, שהילדים שלנו יהיו בריאים, שיהיה לנו קצת כסף, שנוכל לטייל. המצב נעשה הרבה יותר מסובך, כי החיים הרבה יותר מורכבים מאשר לפני 60 שנה. מצד אחד מאיים פיצוץ אוכלוסין, שיוצר סביבות הרבה יותר אינטנסיביות מבחינת הבינוי, כמו בניו יורק ושיקאגו . מצד שני, אנשים מוצפים בכמות אינפורמציה מטורפת. אנחנו מופצצים באינפורמציה, דרך הטלוויזיה והרדיו, והאינטרנט ושלטי חוצות. אנשים מחפשים רוגע, מחפשים שקט".

חללים יוצרים שקט נפשי

לטענת דותן החברה הצרכנית יוצרת לחץ פסיכולוגי מדכא. "זו חברה יוצרת וצורכת ואנחנו צורכים בעיקר ג'אנק ((JUNK. בתכנון בית של זוג צעיר עם שני ילדים בגילאי שלושים ומשהו, בדירה של 100 מטר – 45 מטר מתוך ה – 100 הוא לאחסנה. כלומר שרובנו חיים בבית ש-50 אחוז מהם מהווים שטחי אחסנה. בין אם מדובר בכיסאות ובשולחנות, בארונות, במטבחים ובחדרי אמבטיה. אנחנו נחנקים מחומריות ואיבדנו את המילה הכי חשובה שהייתה פעם בהיסטוריה – חלל. פעם לא היו הרבה רהיטים, והיה אפשר לנשום. כיום אנחנו מלאים בטלוויזיה, אינטרנט, מחשב, ארונות מלאים בצעצועים וזה לא נגמר. אנחנו לא מבינים שאנחנו נחנקים גם בגלל ה-JUNK שאנחנו אוגרים. לתפיסתי – חללים יוצרים שקט נפשי, בחדר, בבית, בבניין והכי חשוב בשכונות המגורים".מתכנן בתים מבתים של שירים

פעם בשנה נוסע דותן לטייל באגמים בארצות הברית, שם הוא נוהג לכתוב את שיריו.

"אני מתחבר לדבר הכי טוב שיש לנו וזה הטבע שלנו", הוא אומר. "יש לו מים ויערות ואוויר ונוף ואני כותב שירים

After the rain

Light reveals

Inner soul of wood

כלומר שהגשם מחייה את העץ. אני מפתח את אותם דקויות של רגישות להתחבר למקום ולאוכלוסייה שאנחנו מתכננים עבורה את הבתים. הטבע מלמד אותי, שאפשר לראות בטיפות גשם על קורי עכביש – יהלומים. אני מסתכל על העצים ועל השתקפותם באגם וזה מחדד את ההבנה שיש משהו מתחת לאדמה ויש משהו מעל הקרקע. יש את העצים והשמים אפילו בטיפה של מים על האגם. מה שטיפה קטנטונת יכול לעשות. אפילו מילה אחת יכולה להתחיל ליצר השפעה ובטח שפת ארכיטקטורה. אני כותב על הדו-שיח של העץ עם צלו. העץ עטוף בשכבות ובכל שכבה יש חיים – כמו בבניין שבנוי שכבות, מהטיח עד לפנים".

"אנשים יוצרים כי יש להם ריק – תחושת חיסרון. מרבית האדריכלים יגידו שהבניין שהם הכי רוצים לעשות זה הבניין הבא, כי הריק הזה, שהוא האגו, לא מתמלא. חשבתי על האגו הזה וכתבתי 'מה זה אהבה?'. בארכיטקטורה לא מדברים על אהבה. לקח לי שנים לראות את זה. כשהתחלתי לכתוב על האדריכלות ועל האגו, הבנתי שזה לא הנקודה. כשהתחלתי לכתוב על אהבה, הבנתי, למרות שזה נשמע פתטי, שאהבה זו נתינה. ככל שנותנים יותר, מקבלים יותר".



מה גרם לך לרצות להיות אדריכל?
"רציתי להיות רקדן, אני חושב שזה עיסוק נפלא. רקדתי וניגנתי אבל כנראה שלאדם יש גורל ובכוח אי אפשר. בארכיטקטורה המילה כתובה באבן והצליל קפוא בבטון – זו רמה מסוימת שצריך להגיע אליה. ארכיטקטורה היא קבועה וקיימת ופונקציונאלית, היא צריכה לענות על צרכים וזה הדבר הכי חשוב, כי קודם כל אדם צריך למלא את צרכיו ההישרדותיים, מעבר לכך – התרוממות הרוח היא תוספת שמביאה את הארכיטקטורה לדרגה של רוחנית".

מה המוטו שלך?
"אולי נתינת אהבה. התאמה לסביבה. ליצור ארכיטקטורה שתתאים לדורות הבאים גם בעוד מאה שנה. אני חושב שאי אפשר לחיות בקופסאות, קופסא לא קיימת בטבע. הצורות בטבע מעוגלים. אפשר לבנות בצורה חופשית ובצורה גיאומטרית באותה עלות. אפשר להגיע לצורות חיים שיתחילו להתחבר לטבע בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו".

נראה כי היכל התרבות, שתכננת ברחובות, אינו מתייחס לסביבה העירונית הסובבת אותו. איך אתה מסביר את צורתו?
"כשתכננתי את היכל התרבות ברחובות, התייחסתי לעובדה שהבניין נמצא בלב פארק. האם אפשר לתכנן אולם קונצרטים ותיאטרון בצורת קופסא קשה בתוך פארק ירוק? האם למוזיקה יש 90 מעלות? האם רקדן רוקד ב- 90 מעלות? איך אפשר ליצור בניין שנמצא בטבע – בפארק, שיש בו משבי רוח, עצים וענפים זזים, איך אפשר ליצור מבנה סימטרי וגיאומטרי?"

"תכננתי בניין שמביא איכויות של טבע. אם הבניין נראה כמו גבעה ואנשים יכולים לעלות על הגבעה ולטייל עליה ולראות פסלים על הבניין, אז למעשה אני מחזיר את האיכויות של הטבע למקום. במקום ליצור קופסא, יצרתי צורה טבעית מופשטת. בטבע כל הצורות הן יפות. בארכיטקטורה יש צורות שהן לא יפות, אבל אין סלע שהוא סלע לא נכון".

בהמשך הכתבה: איך מונע האגו יצירה של סביבות חיים שפויות, מה הקשר בין אל גור ופוליטיקה לעיצוב, איך ניתן לעצב בניינים בצורה קצת אחרת והאם יש סיכוי שנחזור לחיות במערות?»

 

מתוך: מגזין DO

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה