כיד המלך

חג הפורים נסוב סביב שמחה ותחפושות ושתיית יין היא בגדר מצווה ככתוב במגילת אסתר כי ימי החג הם "ימי משתה ושמחה", ומצווה על האדם להשתכר "עד שלא יידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

בימינו יש לשתיית יין הקשרים שונים, החל מאירועים חברתיים, דרך חגיגות וכלה בסיבות רפואיות. בשנים האחרונות ישראל מתקדמת ותופסת מקום מכובד לצד אירופה בכל הקשור לתרבות השתייה. זו כוללת את הכנת המשקה לצד תפיסתו כמצרך החשוב דיו כדי להקדיש לו מחשבה ולהשקיע בו תקציב, ולא רק על ידי העשירון העליון כפי שהיה נהוג עד לפני זמן קצר.

אנו נסקור בכתבה זו סוגי אלכוהול שונים והתאמתם למישור הוויזואלי והעיצובי, כלומר עיצוב הכלים והדרך שבה מוגשים היינות. בכל הקשור לצריכת יין בפרט ואלכוהול בכלל, המשפט "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו" אינו רלוונטי, שכן "הקנקן" (הכוס, הבקבוק, כלי הגשה) הוא בעל השפעה רבה בכל הקשור לחוויית השתייה, הן באסתטיקה והן במיצוי הטעם של המשקה.



עיצוב בשירות הטעם והקישוט

שתיית יין היא השלב האחרון בטקס שבא לאחר תהליך ארוך שהושקעו בו מושקעים מאמצים רבים. זהו טקס ייחודי שבו מגויסים מספר חושים: ראייה, ריח וטעם. כמו בכל טקס, בין אם אדם נמצא באירוע רב משתתפים ובין אם הוא נמצא לבד בדלת אמותיו, יש חשיבות ומשמעות לאביזרים שבשימוש, כשהדגש הוא בעיקר על הכוסות, שעיצובן נותן מענה לכל אחד מהחושים המשתתפים בחוויית השתייה ומשרתים את המשקה.

העובדה שהכוס שקופה לגמרי נותנת מענה לחוש הראייה, שכן כוס מעוטרת תגרע מהראייה והבחינה המדויקת של היין שהיא מכילה וכך תפגום בחוויה הכוללת. חוש הריח מקבל מענה במבנה הכוס: צורתה יוצרת אגירה של ריחות וטעמים ומונעת התנדפותם בעת מזיגת היין.

על הטעם אחראי החומר ממנו עשויה הכוס, לרוב זכוכית או קריסטל.



השימוש הנפוץ ביותר בארץ ליין אדום נעשה בכוס "בורדו", הקרויה כך על שם אזור בצרפת בו מייצרים יין דומה לזה שמיוצר בארץ.

עיצוב הכוס משרת את היין הנמזג לתוכה, ומלבד המאפיינים שכבר הוזכרו על התאמת עיצוב הכוס לחושים המשתתפים, קיימים מאפיינים נוספים. הראשון הוא רגל ארוכה ש"מרחיקה" את היד המחזיקה בכוס מהיין ומונעת את חימומו (וזאת בניגוד לברנדי, לדוגמה, שהכוס שלו מעוצבת עם רגל קצרה דווקא כדי לחממו במגע היד). מאפיין נוסף הוא רוחב תחתית הכוס שנעשית צרה יותר בפתחה ובדרך זו תורמת למגע היין עם האוויר ולמיצוי מרכיביו.

לעומת זאת, כוס יין לבן מעוצבת שונה. בדרך כלל היא ארוכה וצרה וכך לא מורגשים הטעמים החמוצים שביין.

כהערת אגב ניתן לומר שעיצוב הכוסות הללו קשור לשתיית יין כטקס. אולם יש פעמים שהשתייה איננה טקס, אלא שתייה לשם שתייה בלבד. למצב כזה עוצבו כוסות קטנות שמכילות בדיוק את כמות היין הנשתה ב"שלוק" אחד.



המצב שונה במעט מהמתואר לעיל כשמדובר על אלכוהול על סוגיו השונים (משקאות חריפים או קוקטיילים למיניהם). עיצוב הכוס לוקח בחשבון בעיקר את הצד האסתטי הייחודי ופחות מושפע מהמשקה שבתוכה. עיצוב הכוס מושפע גם מקודים תרבותיים, בעיקר מתרבות הבילוי. במקומות שונים יגישו אותו משקה באותה כוס. לדוגמה, בירה לא תוגש בכוס מרטיני, כעין סוג של שמירה על שפה עיצובית.

במקרה הזה, עיצוב הכוס נעשה במטרה לקשט המשקה והאסתטיקה מתבטאת בהגשתו ולא בטעמו. כלומר, אלכוהול שאינו יין יהיה בעל טעם זהה בכוסות שונות (מלבד מקרים יוצאי דופן כגון בירה, כאשר הכוס עשויה מזכוכית עבה שלא תושפע מטמפרטורת הסביבה). לדוגמה, אלכוהול בצייסר או שוט, שמכילים כמות קטנה של משקה, ישמור על טעמו גם בכוס בירה, אולם צורת הגשה זו אינה מקובלת.

למרבית הצורות השונות של הכוסות אין משמעות מבחינת המשקה, אלא ברמה העיצובית. לדוגמה: קוקטיילים שונים או מרגריטות יוגשו בכוסות יפות ומושקעות בעיצובן. הכוס היא כלי מעוצב בפני עצמו שעוברת תהליך עיצוב נוסף לקראת שתיית המשקה באמצעות אקססוריז (כמו המטרייה המפורסמת) או סוג של פרי על הדופן. כך היא מקבלת תפקיד עיצובי חשוב, שכן אם הקישוטיות הזו הייתה מתרחשת בכוס פשוטה כמו lowball, המראה היה דומה להגשת כוס מיץ לילדים.



איך מארגנים משתה

בין אם אתם בעלי בית גדול או דירה קטנה, אירוח סביב אלכוהול יכול להיות מעוצב בחגיגיות שתשדרג האירוע לאין שיעור, וארוחה רגילה "תתחפש" למשתה. האירוח מחולק לשלושה שלבים:

השלב הראשון, המקדים לארוחה, בו מוגש אפרטיף. כאן מגישים משקה מתקתק על פי רוב, שתפקידו לפתוח את התיאבון והוא משתנה ממקום למקום. אם בחרתם קוקטייל כאפרטיף, מומלץ להצטייד בכוס מרטיני קלאסית שפיתחה רחב והיא מתאימה לסוגים שונים של קוקטילים. לצד הכוסות ניתן להניח שייקר מעוצב בו יוכן הקוקטייל. אפשרות נוספת היא לקנות קערה מפוארת עם מצקת יפה, וכל אורח ימזוג לעצמו משקה .

עוד אפשרות לאפרטיף היא שמפניה. כאן יש להצטייד בכוסות שמפניה ובשתי שמפניירות – האחת לקרח ומלקחיים והשנייה לבקבוק. את הבקבוק יש לעטוף במפית לבנה, מה שישווה לו מראה חגיגי. ניתן להניח מפיות קוקטייל שעליהן יונחו הכוסות, מה שייתן מראה נעים לעין, בניגוד לערימת כוסות שנזרקו על השולחן.

השלב הבא הוא הארוחה עצמה שבה מוגש היין. נהוג לבחור יין שמתאים לסוג האוכל. לכן, מומלץ להחזיק בבית סט כוסות ליין אדום וסט ליין לבן. כשמוגש יין נהוג להגיש לצדו מים, ולכן רצוי להחזיק כלי חגיגי למים וסט כוסות מים השונה בעיצובו מסט היין.

אביזר נוסף הוא הדיקנטר (מחדרר). זהו מעין כלי קיבול שנועד להכיל יין עתיק שזקוק לאוורור ארוך ופיית הבקבוק אינה מספיקה עבורו. גם אם ברוב הארוחות לא מוגש יין עתיק, ניתן להניחו לא ככלי פרקטי, אלא ככלי קישוטי שהופך את תפאורת השולחן ליפה יותר.

אביזרים מעוצבים נוספים בהם ניתן להשתמש ולקשט את האירוע הם פותחן בקבוקים, קישוט לשולי הבקבוק ופקקים מקושטים לסגירת היין.



השלב האחרון מתקיים בתום הארוחה וחותם את הערב. זה מזמן להגיש דג'סטיף. כינוי המשקה מגיע מהמילה "עיכול", ומטרתו להקל על העיכול בסיום הארוחה. בשלב זה מוגשים בדרך כלל ליקרים לסוגיהם, קוניאק או ברנדי. מומלץ להצטייד בכוסות קטנות עם רגל קצרה המתאימה למשקאות הללו. ניתן לשלב סיגרים והנחת קוטם המונח לצדם כתפאורה מהודרת ואווירה קלאסית.

לסיכום, הקדשת מחשבה לעיצוב הכלים והשולחן, הקפדה על הפרטים וראיית המכלול, הם העקרונות שיוצרים חוויה אופטימלית במיצוי הטעמים והריחות של המשקאות בפרט ושל האירוח בכלל. וכך, בניגוד למילות השיר על פורים "הלא רק פעם בשנה אבוא להתארח", אפשר לקיים משתה חגיגי משמח לבב בכל אחד מימות השנה.

מתוך: נישה

לעשיית מנוי, לקבלת מגזין מתנה