יעל אלקנה בריאיון חשוף: "אני מרחמת על הילדים של היום"

השחקנית המוערכת יעל אלקנה (32), מי שהתגלתה גם כזמרת מחוננת כשקטפה את המקום הראשון כעכבישה ב"הזמר במסכה", מתמוגגת כשאני פונה אליה ב"שלום אימא של אביגיל".

>> כוכב "חתונה ממבט ראשון" נחשף: "זה הפחד האמיתי שלי"

"אני הכי אוהבת את הטייטל הזה – אימא של אביגיל", היא אומרת בחיוך. אלקנה היא אימא טרייה לבת ארבעה וחצי חודשים, ובשנה האחרונה היא הייתה לא פחות מעשר פעמים על קו ישראל-לוס אנג'לס, לקראת פרויקט גדול – וכך היא מצאה את עצמה גם יולדת שם.

"ביקשתי באינסטגרם עצות מה לעשות, כי חוסר השינה גמר אותי, ואז מישהי כתבה: 'תשחררי ותתמסרי לעייפות. לכי תניקי עם עיניים עצומות'. זה עזר. פשוט קיבלתי את זה"

 

"היו לי שם הרבה ענייני עבודה, שזה דבר מעולה ומשמח", מסבירה אלקנה, "הסיכויים היו 50/50 ללדת פה או שם, והיא בחרה לצאת שם. התנאים היו הכי טובים בעולם, וילדתי אותה בלידה רגילה עם רופא ישראלי מדהים במשקל של 3.100 קילוגרמים".

נשמע תענוג עד כאן.
"זהו, שלא ממש. הקושי בהתחלה היה בהנקה, ממש נלחמתי על זה. היינו בתקופה של מלא שינויים – חזרנו לארץ, עברנו דירה, היינו צריכים להתרגל למצב החדש כהורים – ותוך כדי קמתי בלילות כל שעתיים בשביל להניק, וכל הזמן היו לי כאבי תופת. מעבר לכאבים, את מרגישה בודדה, כי את קמה בלילה לבד לכאב ואי אפשר לעזור לך. תומר המתוק (בן זוגה, השחקן תומר מכלוף, דב"א) קם איתי, ניגב לי את הדמעות ואמר לי 'תשחררי אם את לא יכולה' כשראה שאני כל כך סובלת. אבל האינסטינקט שלי היה להילחם. למזלי, הייתה לי מעטפת נכונה".

אלקנה לא נוהגת לחשוף את בתה ברשתות ("אני לא מבינה למה לחשוף, היא כל כך טהורה ולא בא לי ללכלך אותה בחשיפה"), אבל בריאיון הזה היא בוחרת לשתף בכנות וברגישות בחיי האימהות.

את עדיין מניקה?
"כן. חמישה שבועות אחרי הלידה הכאב הפסיק בבת אחת. זה היה כמו נס. אני רוצה להמשיך להניק, הכל תלוי בלו"ז. השבוע, למשל, היה לי יום צילומים, אני מובילה את סדרת צבעי השיער 'אוליה' של גרנייה. ביולי אני מתחילה לצלם סדרה חדשה, אז לא תהיה לי ברירה, אלא לשלב בקבוקים – אפילו שזה יפגע בהנקה. אני מכינה לאימא שלי בקבוקים, לזמן שהיא תשמור על הילדה. אין על סבתא".

איך את מסדרת עם המחסור בשינה?
"זה החלק הכי קשה. את מבינה שיש לך בוס, ואת כבר לא בוס לעצמך. ביקשתי באינסטגרם עצות מה לעשות, כי חוסר השינה גמר אותי, ואז מישהי כתבה: 'תשחררי ותתמסרי לעייפות. לכי תניקי עם עיניים עצומות'. זה עזר. פשוט קיבלתי את זה. ייעצו לי גם ללכת לישון כשהיא ישנה, אבל בא לי קצת זמן לעצמי. מאז שהיא נולדה – לא ראיתי אף סדרה בטלוויזיה".

גם לא את 'הראש', בה כיכבת לצד יהודה לוי?
"לא ראיתי אותה בזמן ששודרה, אבל הספקתי לראות אותה קודם".

ואיך תומר בתור אבא?
"וואו. אני יכולה לדבר על זה שעות. הוא אבא חלום. קודם כל היא דומה לו בטירוף, חוץ מהעיניים שהן שלי. כשהיא יצאה והסתכלתי עליה, הרגשתי כאילו ילדתי את בעלי. אני מקנאה באביגיל שיש לה אבא כזה, למרות שגם אבא שלי נהדר. תומר הוא גבר עם גאווה, ויש משהו באביגיל שמסיר אצלו את כל החומות. הוא אבא נוכח ומסור, שמצחיק אותה, שר לה ומטפל בה. אם אני מעניקה לה ביטחון ושלווה, תומר הוא שמחת החיים שלה. הוא קורע אותה מצחוק. אני רוצה משפחה גדולה, של ארבעה ילדים. אני מבינה שאני צריכה להתקדם עם זה. אם לא היו לי ענייני עבודה עכשיו, היינו כבר סביב עוד אחד או אחת".

לא עוזבת את ישראל

הקריירה של אלקיים נוסקת כל הזמן, בשנה האחרונה היא חצתה את גבולות ישראל וכעת היא מכוונת גם לקריירת משחק בינלאומית. היא התחילה בסדרות ילדים ופרצה לעולם המבוגרים עם הסדרה "קיבוצניקים", ואחרי התפקיד שלה בסדרה המוערכת "הטבח", כבר התחילו לזהות אותה ברחוב, והגיעה עוד שורה של תפקידים על המסך. היא הטביעה את חותמה גם בהצלחות היסטריות כמו "להיות איתה" של אסי עזר ו"הראש" לצד יהודה לוי, שקיבעו אותה סופית בתודעה כאחת השחקניות הטובות בארץ. בדרך היא השתתפה בפסטיגל וכיכבה בתיאטרון.

מה החלום הגדול הבא מבחינת הקריירה?
"אני רוצה לשמר את הקיים ולגלות את עצמי בתפקידים חדשים עם סיפורים מעניינים. המשחק זה הקומפורט זון שלי, והמוזיקה היא עדיין בגדר הפנטזיה – כי היא עוד לא התממשה".

"כשאני נוסעת לחו"ל לצרכי עבודה, יש לי צורך גדול להדגיש את היותי יהודייה וישראלית. אני עונדת את סיכת החטופים כל פעם שאני יוצאת מהבית"

 

ועכשיו רילוקיישן?
"לא. בקרוב אסע לארצות הברית לשבועיים, עם אביגיל. תומר ישאר כאן לעבוד, אחרי שגילם את אלון שמריז בסרט על שלושת החטופים האמיצים שנהרגו מאש כוחותינו. כמה טראגי שהיום הוא מצלם על כך סרט".

מפחיד אותך לנסוע לבד עם ילדה?
"אני מקבלת שם עזרה מחברות של אחותי, ובכלל, הקהילה בלוס אנג'לס מהממת. גל גדות עזרה לי מאוד אחרי הלידה. היא אישה מדהימה ממש, פשוט מעלפת. בכל אופן, אני לא רואה את עצמי עוזבת את ישראל. אני אסע לכל היותר לכמה חודשים, אם התפקיד יחייב אותי".

מה הסיכוי שמתישהו תשחקי עם תומר באותה סדרה או בסרט משותף?
"הלוואי שזה יקרה, למרות שבטוח אשקשק לשחק מולו. הוא המורה למשחק שלי, הוא מכין אותי לאודישנים, והוא הכי ביקורתי שיש".

אמרת שהמוזיקה היא בגדר פנטזיה שלא התממשה. הזכייה ב"הזמר במסכה" לפני המלחמה, לא עזרה לך למנף את הפריצה בתחום?
"הפקתי שני אלבומים שכתבתי והלחנתי עם שותפים. הם עוסקים ביחסים ובנושאים שנוגעים בי, שמתי את הלב שלי בתוך השירים. בשלב הראשון הרגשתי שאני עוד רוצה להבשיל ולהרגיש שאני ממש עומדת מאחוריהם, ואז בא השבעה באוקטובר וכולנו קיבלנו כאפה. הרגשתי שכתבתי את השירים בעידן התמימות, ואחר כך הדברים כבר לא נראו לי רלוונטיים. הכאפה הזאת נמשכת עד היום".

איך המלחמה שינתה אותך?
"בשני באוקטובר, חמישה ימים לפני שפרצה המלחמה, חזרנו תומר ואני עם שי-לי עטרי מפסטיבל סאן סבסטיאן. שי-לי היא חברה שלי, והשתתפתי בסרט שלה שהוקרן בפסטיבל. חמישה ימים אחרי, שבת בבוקר, תומר העיר אותי ואמר שיש מחבלים על טנדרים בכפר עזה. היינו בתחושה שתכף מחבלים צורחים ברחובות תל אביב 'אללה אכבר'. גרנו בבית בלי ממ"ד, ואחרי כמה ימים עזבנו את הדירה. בינתיים שי-לי לא ענתה להודעה שלי, אז שלחתי הודעה ליהב (בן זוגה יהב וינר ז"ל, דב"א). "איך אתם בתוך הסיוט?", כתבתי לו, ויהב לא ענה. חברים משותפים שמעו מאימא של שי-לי שהיא בחיים, ובהתחלה חשבנו שיהב חטוף. אחר כך התברר שיהב נרצח, ושי-לי נשארה לבד עם התינוקת".

"אני מרחמת על הילדים של היום, וכמובן שכאימא אני רואה את זה עוד יותר. אנחנו מטפחים דור של פוסט טראומטיים"

 

בהמשך המלחמה, פקדה את אלקנה טרגדיה משפחתית. "בן דוד שלי, חייל במילואים וסטודנט בן 28, נהרג במלחמה. זה מטורף ומחריד שאין כמעט בית שזה לא נגע בו, וכל עוד שהחטופים לא כאן – שום דבר לא יחזור להיות כשהיה".

איך זה מרגיש לחיות על הקו עם כל מה שקורה כאן?
"טסתי הרבה בתקופה הזו ללוס אנג'לס, וכל פעם שחזרתי לארץ הרגשתי את ההבדל באנרגיה. מצד אחד – חוסר הדאגה שם, ואפילו קצב ההליכה שם שונה, לעומת מה שקורה כאן – שזה הרבה כאב, והרבה כאוס. אני הולכת להפגנות ויודעת – המלחמה חייבת להסתיים והחטופים חייבים לחזור".

ואיך זה להיות ישראלית בחו"ל בתקופה הזו?
"מאז המלחמה, כשאני נוסעת לחו"ל לצרכי עבודה, יש לי צורך גדול להדגיש את היותי יהודייה וישראלית. אני עונדת את סיכת החטופים כל פעם שאני יוצאת מהבית, במיוחד באירועים למען החטופים. בחו"ל אני מרגישה מחויבות גדולה לייצג את ישראל".

הבאת ילדה למדינה במלחמה. בתור אימא, את מוצאת את עצמך מפחדת יותר ממה שקורה בארץ?
"אני מרחמת על הילדים של היום, וכמובן שכאימא אני רואה את זה עוד יותר. אנחנו מטפחים דור של פוסט טראומטיים".

את עדיין מאמינה באלוהים כמו בעבר?
"האמונה שלי בו התחזקה. אני לא דתייה, אבל מרגישה שיש לי איתו ערוץ. אני מדברת איתו הרבה ומרגישה שמישהו שומר עליי ועל המשפחה שלי".

"יש מסביבנו הרבה עצב ופסימיות, אבל אני רוצה להאמין שיכול להיות כאן אחרת. אני לא שוכחת כמה היינו אחד בשביל האחר בתחילת המלחמה, את ההתגייסות הטוטאלית של העם. יש לנו הרבה כוח, ואנחנו שוכחים את זה"

 

את השאלה האחרונה בריאיון אני רוצה שתבחרי בעצמך.
"אז אני אשאל: יעל, למרות הכול, יש לך איזשהו מסר חיובי?".

ומה התשובה שלך?
"יש מסביבנו הרבה עצב ופסימיות, כולנו חווים את התופת, אבל אני רוצה להאמין שיכול להיות כאן אחרת. אני לא שוכחת כמה היינו אחד בשביל האחר בתחילת המלחמה, את ההתגייסות הטוטאלית של העם. יש לנו הרבה כוח, ואנחנו שוכחים את זה. אנחנו שמים הרבה על הממשלה, שהיא אמנם לא בסדר במובנים רבים, אבל אני לא רוצה לצאת נגד כדי לא לייצר עוד פילוג ומלחמות פנימיות. אני מאמינה באנשים שלנו כאן, אנחנו נחליט בסופו של דבר איך תיראה המדינה – ואני יודעת שיכול להיות פה טוב. זה תלוי בנו, וכשנפסיק לריב בתוכנו – יהיו לנו כוחות על".