ימי הסתגלות

עדי עוז מתרגלת אופטימיות זהירה לקראת השנה החדשה | צילום: Shutterstock
עדי עוז מתרגלת אופטימיות זהירה לקראת השנה החדשה | צילום: Shutterstock

ללמוד למרוח אייליינר, לאכול כשצריך, לנשום עמוק, להיפרד מהילד באומץ. שנה חדשה מתחילה, זמן טוב לתרגל אופטימיות זהירה

88 שיתופים | 132 צפיות

אני כותבת את הטקסט הזה במוצאי ה־31 באוגוסט. אני נרגשת. ההתרגשות מרחפת מעל כל חלקי הבית. הילדים מתקשים להירדם, מושכים עוד רגע ועוד אחד, מנסים להשאיר את הקיץ. גם הפיד שלי עולה על גדותיו מהתרגשות, ומתקשה להירדם. הפוסטים נעים בין השתפכויות רגשניות בתוספת לינק לשיר "כל עוד" של עלי מוהר – הקלאסיקה הנצחית של הראשון בספטמבר, לבין ירידות ציניות להכאיב על ההשתפכויות הרגשניות בתוספת לינק ל"כל עוד".

כולם בוכים וצוחקים, משתפכים ומשפדים, מתרגשים או מכסים על עצמם במגינים גבוהים של הדחקה. הפיד כמרקחה, ואיתו גם כל קבוצות הווטסאפ גועשות. המולה בכל.

מה יש בו, בראשון לספטמבר, שנוגע בעצבים החשופים של כולם? התשובה המובנת מאליה היא שמדובר בנקודת ציון מובהקת בזמן. סימן ברור לעובדה הבנאלית – אך עם זאת המודחקת רוב חיינו – והיא שהזמן חולף. בניגוד ליום הולדת, הראשון בספטמבר הוא נקודת ציון קולקטיבית, כזו שאי אפשר להדחיק לבד בעזרת הרבה אלכוהול במסיבה פרועה עם אוסף חברים.

אבל את הרגשנות השבטית הגואה הזו אי אפשר להסביר רק בכך שהראשון בספטמבר מסמן שהתקרבנו עוד קצת למוות, או לחיים – כל אחד והמשקפיים שדרכם הוא מסתכל על העולם (בן הזוג שלי מאשים אותי תדיר בפסימיות קיומית. אני טוענת בתוקף שאני לא פסימית בכלל. נכון, אני מחכה תמיד לאסון שיגיע, אבל אני גם בטוחה שאתגבר עליו, ולכן אני מחשיבה את עצמי כאופטימית חסרת תקנה!). ואם נחזור רגע לפתיחת שנת הלימודים, נדמה לי שהיא מגרה את קצות העצבים של כולנו, כי בית הספר הוא מיקרוקוסמוס של החיים. זה המקום שבו הכל קורה: הרצון להיות נאהב והפחד להתאהב, לגלות חבר אמת ולהתאכזב, להפוך למרכזי או להידחק לשוליים, להבין את כוחה של חבורה, לגלות את הנימים הדקים והעורקים הגסים שמרכיבים ביחד חברה אנושית – בבית הספר חווינו את זה בפעם הראשונה, או לפחות בפעם הראשונה שאנחנו זוכרים, הפעם שעיצבה את זהותנו, שבנתה את מנגנוני ההדחקה והביטחון שדרכם אנחנו מתנהלים עם העולם. שם פגשנו לראשונה את החיים עצמם, ומאז לא שכחנו.

וכל ראשון בספטמבר אנחנו נזכרים מחדש. נזכרים ששם זה התחיל: המפגש עם חוסר ההגינות של הטבע האנושי, החברויות, האהבות. כל הבלאגן הזה שהוא החיים. והתזכורת הזו לוחצת לכולם על הבלוטות, והנה, גם אני בוכה כאן עכשיו. הבן שלי בן 7. איך זה קרה? מתי? איך השנים רצות. ומה הוא יעשה אם יעשו עליו חרם? האם הוא ישרוד? האם יהפוך לפסימי או לאופטימי? האם יגדל להיות ציניקן שמחדד ציפורניים לקראת ההצפה הזו של החזרה ללימודים או שאולי הוא יתרגש בלי בושה, יצלם את בנו, יבכה ויעלה לאינסטוש? איך יהיו לו החיים עצמם? אני בטוחה שיהיה לו טוב. שהוא יתגבר. אמרתי לכם: אופטימית חסרת תקנה.

ובכלל, ספטמבר זה הזמן לתרגל אופטימיות. בגן של הקטן מתחילים את ימי ההסתגלות, אבל נדמה לי שהם יוצאים מגדרות הגנים ומקיפים את כולנו. החגים הם ימי ההסתגלות הקולקטיביים אל השנה החדשה. כולם, גם הציניקנים החדים ביותר, מעבירים בראש את רשימת ההחלטות לשנה הקרובה. אני נזכרת ברשימת ההבטחות שהצטברה אצלי:

לזכור ללכת לאכול כשאני מתחילה לצעוק על אנשים בלי סיבה (מתישהו צריך להפנים את הקשר בין רעב לעצבים).

ללמוד לשים אייליינר (אני כמעט בת 40, הגיע הזמן).

לא להתעצבן על אימא בכל שיחה (אפשר להסתפק בכל שיחה שנייה).

לא לבכות בטקס הסיום של בית הספר (מספיק בכיתי בתחילת שנת הלימודים).

אולי השנה סוף סוף אצליח.