איך להתמודד עם חרדה, דיכאון ופגיעה עצמית אצל ילדים בעקבות המלחמה?

בעקבות אירועי השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל מדינה שלמה בטראומה. הילדים והנוער מתמודדים ומתמודדות עם אזעקות חוזרות ונשנות, הרס בתים, אסונות ופינוי ארוך מהבית ומהקהילות שחיו בהן. נוסף על כך, יש ילדים וילדות רבים, שאביהם או אימם משרתים במילואים לאורך תקופות ארוכות.

>> עזרה ראשונה לנשמה: 4 דרכים פשוטות להקל על הכאב והייאוש

עוצמת הטראומה משתנה מאדם לאדם – גם אם חוו את אותה חוויה והיא נקבעת על פי עוצמתה, חוויות עבר ועל פי כוחות האגו וההתמודדות. פחד הוא רגש הישרדותי המבוסס על המציאות, ויכול להביא לאחד משלושה מצבים: fight or flight or freeze – מאבק, בריחה או קיפאון. לעומת זאת, חרדה היא רגש מציף של חוסר אונים שיכול להיות מלווה בדפיקות לב מואצות, בהזעת יתר, בשלשולים או בעצירות, בהתקפי בכי וזעם ובחוסר יכולת לתפקד.

אנחנו פוגשים ילדים וילדות שחרדים ללכת לישון בלילה או מתעוררים בזעקות מחלומות זוועה. אצל ילדי הגן ובית הספר היסודי תיתכן חזרה של עשיית צרכים בתחתונים. בכל הגילים של הילדות והנעורים נראה ירידה בכוחות האגו: ירידה בלימודים, ירידה חברתית והימנעות מהתמודדות. קיימים גם התקפי זעם ומצבי דיכאון. בגיל ההתבגרות יותר נערים ונערות מזיקים לעצמם ומחבלים בגופם: כוויות, חיתוכים עם סכין בעיקר באזורי הגפיים והבטן. קיימת התגברות של שתיית אלכוהול ומעשים מסוכנים, יותר כוונות אובדניות ורצון למות, לעתים עם תוכנית ספציפית. יש התמכרות גוברת לרשתות החברתיות, לצפייה בסרטונים ושקיעה במסכים על חשבון התפקוד בחיים.

אז מה אפשר לעשות?

תחילה יש לאבחן את מידת התגובה לטראומה והאם צריך לפנות לגורם מקצועי: מי שלא מצליח או מצליחה לתפקד בחיי היומיום, מי שסובל או סובלת מחרדות חוזרות, מי שנכנס למצב דיכאוני או מדבר על פגיעה עצמית והתאבדות – זקוק או זקוקה לעזרה מקצועית. ככל שהעזרה שתתקבל תהיה מהירה יותר, כך יפחת הסיכוי לכך שהטראומה תתקבע ותהפוך למצב פוסט-טראומטי.

פחד וחרדה קשורים לתבניות חשיבה שסיגלנו לעצמנו במהלך החיים. תבניות חשיבה הן הנחות ואמונות בסיסיות שבהן מחזיקים אנשים ונשים ומפרשים לפיהן את העולם, תבניות שהתגבשו במהלך החיים בעקבות ניסיונות חיים והשפעות המשפחה והחברים. לכן, על מנת להתמודד עם פחד וחרדה עלינו לשנות תבניות חשיבה של הילדים וגם של ההורים. לשם כך ניתן להעזר בטכניקות קוגניטיביות-התנהגויות.

להכיר בקיומה של החרדה

הורים, קודם כל עליכם להכיר בקיומה של החרדה. אין טעם לומר לילד או לילדה: "את/ה סתם בחרדה, זה טיפשי" ולצפות שהם יקבלו את זה. צריך לומר שאכן לא נעים לפחד, אבל הפחד אינו מדבר מסוכן באמת שמתרחש כעת: גם אם תהיה אזעקה אנחנו יודעים מה לעשות ועלינו לרוץ מהר לממ"ד או לחדר המדרגות.

כדאי לעשות עבודה גופנית להרגעה ולהורדת החרדה. מומלץ לעשות פעילות גופנית מאומצת של כ-10 דקות בכל פעם לפי הצורך – זה משחרר את הורמון האנדורפין וגורם לתחושת הקלה. אפשר ללמד את הילדים כיצד לנשום נשימות עמוקות ולנשוף באיטיות, כמו לנפח בלון או לנסות כבות להבה של נר. לאחר מכן יש לכווץ את הידיים ולהרפות אותן באיטיות, וכן את הרגליים. במצב זה של הרפיה ניתן לדבר עם הילדים על המקום הבטוח: זיכרון של מקום שהיה להם נעים בו ושהם חשים בו ביטחון. זה יכול להיות מתחת לשמיכה בחדר, טיול שהיו בו, אצל סבא וסבתא או בכל מקום אחר המעורר תחושת ביטחון. אפשר להזכיר לילדים שבכל פעם שיחושו חרדה עליהם לנשום, לכווץ ולהרפות את האגרופים ולדמיין שהם במקום הבטוח.

אפשר להבנות את סביבת הילדים כשהם הולכים לישון, כך שתיווצר תחושה של שמירה וביטחון: לקחת צעצוע שישמור, להדליק מנורת לילה או להניח כוס מים ליד המיטה. אם הדבר ייתן ביטחון אפשר לבנות "חומה" משמיכה תלויה השומרת על המיטה או להניח פעמון ליד המיטה כדי שניתן יהיה לקרוא להורים באמצע הלילה.

להחזיר את השליטה לידיים שלהם

במסגרת המטרה להחזרת שליטה לילדים ולהורדת חוסר האונים אפשר לדמיין תסריטים ולערוך תוכניות של "מה יקרה אם יבוא גנב". כך למשל, ילד בן 10 אמר לי שעכשיו הוא יודע מה עליו לעשות אם יבוא גנב וינסה להרוג אותו ואת הוריו: הוא יצעק בקול גדול, הגנב ייבהל וירוץ במדרגות, יפול וישבור את הרגל ואז ההורים ישמעו ויזעיקו את המשטרה.

ילדים שאביהם במילואים ומתגעגעים אליו מאוד. כדאי להכין בכל יום ציור או לכתוב מכתב קצר לאבא, וכאשר הוא בא הביתה לתת לו אותם. במידת האפשר יש לנסות לשמור על קשר טלפוני רציף. אפשר להכין "טבלת ייאוש" ולסמן במדבקה בכל יום שעבר עד לשובו של האב.

מתבגרים ומתבגרות חשופים יותר לסרטונים קשים מהשבעה באוקטובר ומהימים שלאחר מכן. על ההורים להסביר את חומרת החשיפה ולספר להם שצפייה בסרטון כזה משפיעה על המוח כמעט כמו השהות באירוע עצמו ועליהם להימנע מהם ככל האפשר. יש לעודד אותם לפעילות התנדבותית, גם כדי להעסיק את המוח והגוף במשהו שאינו טראומטי וגם כדי לתת תחושת משמעות ותחושת שליטה דרך עזרה לאחרים. בני ובנות נוער נעזרים במידה רבה בקבוצת השווים – בני גילם. כאן נכנס בית הספר כגוף שיכול לתת מענה לחרדות ולפחדים דרך עבודה של אנשי ונשות מקצוע עם קבוצות תלמידים.

הכותבת נטע ענבר-סבן היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית. מחברת שלושה ספרי פסיכולוגיה שהאחרון בהם "נשבר לי הלב, תעזרו לי – טיפול פסיכולוגי בילדים ובנוער" (גלילי הוצאה לאור) יצא לאור בימים אלו