יין כהלכתו

כבר במופע הראשון של המילה "יין" בתנ"ך אנחנו מגלים את היחסים האמביוולנטיים שבין היין לדת היהודית: "וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט', כ"א). נוח שותה יין, משתכר ופושט את בגדיו.

• מחפשים יין טוב? קבלו 8 המלצות ליינות איכותיים
  

כל זה לא היה משמעותי אלא אם כן חם, בנו של נוח, לא היה נוכח בחדר בשעת המקרה. אז היכן האמביוולנטיות? בפסוק הקודם (פסוק כ') נוח, כמצווה ראשונה מאת אלוהים, נוטע כרם ענבים. וכך, מצד אחד יין מסמל את הקרבה לאלוהים ולקדושה ומצד שני את איבוד הדעת והשכל הישר.

כשרות ויין הלכה למעשה

יין נצרך מאז ומעולם (7,000-6,000 שנים לפחות) ותרבויות המזרח התיכון ואירופה הקדומות היו מעורבות בעשייה ובצריכה של יינות ושיכר.

כך גם היהודים, אשר מקדשים על היין ומחויבים לצרוך אותו בחגיהם. עבודה זרה בהקשר של יין היא ניסוך (מזיגה) יין על פסלי אלילים, והדת היהודית, שבזה לעבודה זרה, ניסחה לעצמה חוקים והלכות כדי להתמודד עם הבעיה.

לכן נאסר על יהודים לצרוך יין שנועד למטרות ניסוך, בין אם למטרת קידוש ובין אם בכלל, ומכאן השם "יין נסך". אך כידוע, האיסור על יין לא כשר גורף לא רק בנוגע ליינות פולחן אלא בנוגע לכל יין הנעשה על ידי גויים.

באופן עקרוני יכול כל יין שנעשה על ידי גויים לשמש גם הוא כיין נסך, וכך כל יין כזה הוא אסור לשתייה ומכאן שמו "סתם יינם", כלומר יין רגיל. גם יינות הנעשים על ידי יהודים חילונים ללא השגחת כשרות אסורים, מכיוון שעל פי שולחן ערוך והתלמוד הבבלי, יהודי חילוני משול ליהודי מומר וזה האחרון משול לגוי במעשיו.

חוקי הכשרות

על מנת שיין ייחשב כשר, צריכים להתקיים מספר חוקים. בסופו של יום, הרבנות הראשית לישראל היא זו הנותנת את הגושפנקא בתעודת כשרות על פי קיום החוקים העוסקים בנושא.

בראשית, בשלב גידול הענבים בכרם, חוקי הכשרות חלים על הכרם כשטח חקלאי, לא שונה מכל גידול אחר (ערלה, שנת שמיטה, כלאיים ועוד) ואת הטיפול בכרם יכול לעשות כל אחד, ללא קשר לחבישת כיפה, לשמירת שבת או להיותו יהודי.

בהמשך, בשלב עשיית היין, הסיפור כבר שונה ועבודת הייצור של היין חייבת להיעשות בידיהם של יהודים שומרי מצוות או כאלו שאינם "מחללי שבת בפרהסיא" (תלמוד בבלי), כלומר שומרי שבת.

היינן אינו חייב במצווה זו כל עוד אינו נוגע ביין הסופי המגיע לבקבוק, והוא יכול לטעום, לערבב ולקבל החלטות רק בכוס הנמזגת לו. את העבודה עצמה עושים עובדי היקב ה"כשרים". סדרת חוקים נוספת מדברת על היקב כמפעל יצרני שעליו להפריש תרומות ומעשר ושלא תיעשה בו מלאכת שבת, כלומר עליו להיות סגור בשבת.

בימי קדם היו מכניסים ליין מיני תבלינים על מנת להמתיק את טעמו. צילום: יח"צ

כשרות לצד איכות

לשאלה האם יין כשר חייב להיות מבושל ומתוק, יש תשובה אחת – לא. כדי להבין זאת נפרק את הנושא לשני חלקים, יין מבושל ויין מתוק. אשר ליין מתוק, צריך להבין שאיכות היינות בימי קדם הייתה פחותה וכך גם טעמם, וכדי לשפר את טעמם היו מכניסים כל מיני תבלינים וטעמים לתוך היין. הדעה הגורפת היא שראוי לברך עם יין מתוק, הערב לחך וטעים יותר, מאשר עם יין יבש וחמוץ הגורם לנו לעוות את פנינו.

אשר ליין מבושל, המקור הוא שוב בימי קדם, עת נסכו הגויים יין על פסלי אליליהם. מתברר שלא היה נהוג לנסוך יין מבושל, ועל כן יין זה קיבל "פס" מהרבנים והם התירו לשתות אותו גם אם נגעו בו גויים.על כן בגלות נהגו היהודים שגרו סמוך לגויים להחזיק דווקא את היין המבושל, ליתר ביטחון.

אשר לשאלת איכות היינות הכשרים, כיום בזכות הטכנולוגיה אפשר לייצר יין כשר לא מבושל, בדיוק כפי שמייצרים יין לא כשר – לכל רכיב לא כשר בעשיית היין קיים תחליף כשר.

הכותבים הם אנשי פורטל Grape-Man מבית איש הענבים