יורדים חוזרים לאמריקה

משחר ימיה של יבשת אמריקה הצפונית נדדו אליה ונדדו בתוכה עמים שונים. הדבר היחיד המשותף לכולם הוא ההליכה בעקבות החלום

88 שיתופים | 132 צפיות

מי שכן התעשרו מגל הבהלה לזהב היו ספקי האוהלים, הכלים, האלכוהול לעת ערב, וגם אחד בשם לוי, שסיפק מכנסי ג'ינס

היום יותר מתמיד נראה מתאים לדבר על סוג החלום שמלווה את אמריקה מאז ומעולם – חלום הנדודים שהיבשת הצבעונית הזו קמה איתו ומוסיפה לחיות איתו לאורך הדורות. התרגלנו לחשוב על ארצות הברית כעל מקום יציב, אבל מבט על ההיסטוריה שלה מגלה שהדבר המאפיין את הקמתה, את כינונה ואת צורתה כיום הוא דווקא הנדודים. המניע לנדודים היה תמיד חלומות ותקוות.

אינדיאנים: בעקבות הביזונים

תושביה הראשונים של אמריקה, בני אסיה שהיגרו אל מה שהאינדיאנים מכנים "אי הצב", הגיעו אליה ככל הנראה דרך מצר ברינג (Bering Strait) לפני כשלושים אלף שנה. המצר שנמצא בין סיביר לאלסקה היה כנראה צר יותר וקפוא יותר, וההנחה היא כי האנשים צעדו ברגל מאסיה אל אמריקה. עדות לכך היא הדמיון הפיזי בין האינדיאנים של יבשת אמריקה היום ובין תושבי אסיה המונגולים והטיבטים.

לצד אומות שבניהן ניהלו את חייהם כרועי צאן כמו אנשי הדינה (נוואחו) או חקלאים כמו הצ'רוֹקי, היו כאלה שהנדודים היו אורח חייהם. אנשי הסוּ, למשל, נדדו בעקבות עדרי הביזונים (סוג של באפלו) במישורים הגדולים שבעבר היו פתוחים. אוהלי הטיפּי ומבני האיניפּי, המשמשים לצורך טקסי הסווט לודג' (טקס לטיהור הגוף והנפש), פותחו כדי ללוות אורח חיים של נדודים.

אנשי הסו רואים בביזונים את אחיהם הרוחניים ומאמינים כי אלה נתנו את חייהם כדי שהאינדיאנים יוכלו לחיות. במאה ה-19 אמריקאים לבנים ברישיון בממשלה ערכו טבח מתוכנן בעדרי הביזונים. עדויות לכך נמצאות בארכיונים וגם בפריטים מהתרבות הפופולרית, כמו בסרט "רוקד עם זאבים" שבו מוצגים עדרים שלמים ירויים על המישור.

הסיבה הרשמית לטבח היתה שהביזונים הפריעו להנחה הסדירה של פסי הרכבת וכן כי נגרמו בגינם תאונות מסכנות חיים. הסיבה הפוליטית היתה אחרת: שבטי הסו נסמכו על עדרי הביזונים לכלכלתם ולתרבותם. הם חיו לידם וצדו אותם לצורכי בשר, חלב, עורות ופרוות, ובתוך כך הקפידו לקחת רק כמה שצריך כדי לשמור על קיימות. לכל חלקי הביזון מצאו האינדיאנים שימוש: מה שאי אפשר היה לאכול, ללבוש או לעשות ממנו אוהל – נכנס לשימוש טקסי. הרג הביזונים החריב את דרכי הסו והקל על האמריקאים להכניע אותם ולהכניס אותם לשמורות, אם כי לא בלי קרב.

 אוהלי הטיפּי ומבני האיניפּי, פותחו כדי ללוות אורח חיים של נדודים<br />צילום: אייסטוק " src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/296/53296/1.jpg?1229090590" />  </p>
<div class=

אוהלי הטיפּי ומבני האיניפּי, פותחו כדי ללוות אורח חיים של נדודים. צילום: iStock

אירופאים: בעקבות ההבטחה לארץ ריקה

בהפלגותיהם הארוכות הוכיחו אמריגו וֶספּוּצ'י וכריסטופר קולומבוס כי היוצא למסע אינו יודע לאן יגיע ומה ימצא שם. הנודדים הראשונים מאירופה לאמריקה היו ציידים ומיסיונרים; אלה חיפשו חיות, ואלה – נשמות. מאוחר יותר הגיעו המוני המהגרים – אם בעקבות רדיפות דתיות, כמו הקווייקרים האנגלים, ואם מתוך חיפוש אדמה, כמו אריסים אירים ואחרים, ובעקבותיהם הגיעו גם בני יבשת אפריקה שניצודו והובאו לאמריקה כעבדים ושפחות. מרחבי הארץ הגדולה משרתים חלומות גדולים ופנטזיות על נדודים לאורך כל השנים. בתחילת המאה ה-19 ניסח הנשיא אנדרו ג'קסון את "הייעוד הגלוי" (Manifest Destiny) – החזון שעל פיו תיושב כל הארץ ותושג ריבונות על כולה. עם רכישת לואיזיאנה נקנו מהצרפתים כל האדמות מהחוף המזרחי עד המיסיסיפי ומעבר לו. איש לא ידע איך נראית הארץ וכמה אדמות בעצם נרכשו, כי היבשת לא היתה ממופה.

ג'קסון היה נחוש בדעתו לשלוט על כל הארץ, ולשם כך נעזר במתיחת פסי רכבת. מדינת אינדיאנים שהיתה אמורה לקום באוקלהומה נועדה לפנות את שאר הארץ למתיישבים לבנים. "נתיב הדמעות" (Trail of Tears), שבו הוצעדו לאוקלהומה חמשת השבטים מאזור קרוליינה וג'ורג'יה ובהם הצ'רוקי והצ'וֹקְטוֹ, נגמר במותם של רבים לאורך הדרך המושלגת. שבטים נוספים, ובהם שבט השֵאייֵן מהמישורים הגדולים, אולצו להגיע לאוקלהומה אך הצליחו לברוח משם ולחזור לארץ מולדתם. כשנמצא נפט באוקלהומה נשכח חלום מדינת האינדיאנים.

הכורים: בעקבות הזהב

גל נדודים נוסף פרץ לקראת אמצע המאה ה-19. נפוצו שמועות שאנשים מתעשרים מזהב שנמצא במכרות ובנחלים לכיוון מערב. "הבהלה לזהב" החלה ואנשים עזבו הכל ונהרו מערבה בעקבות המתכת הצהובה, מתוך אמונה שעוד מעט גם הם יהיו מעשירי הארץ. כך נבנו ערי כורים קטנות, בין היתר בקולורדו ובקליפורניה, שמקצתן התפתחו למקומות יישוב ומקצתן השאירו אחריהן שרידים בלבד.

זהב כידוע לא נמצא, וכנראה לא היה שם מעולם, אבל הבהלה, שיש יסוד להאמין כי נוצרה באופן מלאכותי, שירתה את הרצון ליצור נוכחות אמריקאית וריבונות מחוף לחוף. מלבד זאת היא שירתה את גלגלי הכלכלה, ובעקבותיה צמחו שווקים יש מאין. מי שכן התעשרו מגל הבהלה לזהב היו ספקי האוהלים, הכלים, האלכוהול לעת ערב, וגם אחד בשם לוי, שסיפק מכנסי ג'ינס. על תווית המכנסיים מופיע ציור המתאר את חוזקם ועמידותם גם בתנאים קשים במיוחד.

 אנשים עזבו הכל ונהרו מערבה בעקבות המתכת הצהובה. צילום: alamy asap

אנשים עזבו הכל ונהרו מערבה בעקבות המתכת הצהובה. צילום: alamy asap

מובטלי שנות השלושים: בעקבות הפרנסה

עוד גלים של תנועה בארצות הברית נרשמו בעקבות מלחמת האזרחים ומלחמות האינדיאנים, שבגללן גברים רבים עזבו את בתיהם והשאירו משפחות חשופות לביזה. שחרור העבדים הביא עמו גלי נדודים של שחורים שיצאו מהדרום אל הערים הגדולות בצפון המדינה כדי למצוא פרנסה ובית.

בשנת 1929 קרסה הבורסה בניו יורק ואיתה כלכלת ארצות הברית. הכלים העומדים לרשות ממשלת ארצות הברית היום כדי למנוע שפל גדול, כך מקווים, לא עמדו לרשותה באותן שנים, ומאות אלפי אנשים, נשים וילדים מצאו את עצמם בלי רשת ביטחון ובלי מזון להביא לפיהם.

מחפשי הפרנסה יצאו לדרכים בעקבות עבודות עונתיות, כשהם קופצים על רכבות באופן לא חוקי, נושאים איתם חפצים מועטים וחולמים על בית חם. סביב נדודים אלה התפתחה תרבות הנוודים – Hobos – שהתאפיינה בסיפורים המתארים את הימים ההם, בשירים בליווי כלי נגינה פשוטים ולעתים אף באידיאולוגיה קומוניסטית.

דור הביט: בעקבות ג'ק קרואק

השקעה בתשתיות ובאמצעי לחימה לקראת מלחמת העולם השנייה הוציאה את ארצות הברית מהמיתון הקשה. גברים שוב יצאו למלחמה – הפעם בחזיתות אירופה ואסיה – ונשים יצאו לעבודה. כל זה נגמר עם תום המלחמה. אמריקה רצתה עכשיו רק שגרה, עבודה וחיי משפחה מסודרים בפרבר שקט.

דור הביט של שנות החמישים מרד נגד החלום השמרני. הטקסט המכונן של הביטניקים הוא הספר "בדרכים" של ג'ק קרואק שהילל את החיים לאורך כביש 66 המחבר בין שיקאגו ללוס אנג'לס – חיים בלי מחויבות, בלי עבודה קבועה, בלי הצורך לפרנס איש או להגיע בזמן למקום כלשהו. גם ההיפים של שנות השישים, שביקשו למוטט את ערכי המשפחה השמרניים של אמריקה באמצעות מוסיקה, אהבה חופשית וסמים, הלכו בדרך זו וחלמו להקים קומונות עם סדר יום חברתי-משפחתי שונה וטוב יותר.

ספרו של קרואק מלהיב רבים עד היום, ואולם הסרט Easy Rider (שתורגם לעברית כ"אדם בעקבות גורלו") מביע אכזבה מאורח החיים הזה כבר בסוף שנות השישים. הסרט, שבתחילה מקדש לכאורה את הנדודים על הדרכים באמריקה, מספר למעשה על חוסר התוחלת שלהם לאורך זמן. כבר בתחילת הדרך שני רוכבי האופנוע, שהתעשרו בזכות עסקת סמים מפוקפקת, נעזרים בחוואי מסביר פנים בעל משפחה גדולה. בן דמותו של פיטר פונדה מברך את החקלאי ואומר לו שזאת הדרך הנכונה להתקיים: לחיות עם משפחתך על האדמה ולהתפרנס ממנה.

 בארצות הברית נראה שכל יציאה לנדודים הולכת בעקבות חלום<br /> צילום: alamy asap " src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/299/53299/4.jpg?1229090968" />  </p>
<div class=

בארצות הברית נראה שכל יציאה לנדודים הולכת בעקבות חלום. צילום: alamy asap

היום: בעקבות המיתוס

בארצות הברית נראה שכל יציאה לנדודים הולכת בעקבות חלום, וכל מסע משאיר אחריו את עקבותיו באדמה. חלומות אינדיאניים משולבים בחלומות עירוניים, חלומות של כפריים נשזרים עם נדודים על אופנועים, בטרמפים ובאוטובוס גרייהאונד, כמו בשיר של פול סיימון "אמריקה". באלבומם של ג'ון קייל ולו ריד על אנדי וורהול הם כותבים "כשאתה נולד בעיר קטנה הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא לברוח לעיר הגדולה".

בתחילת שנות השישים יצא בוב דילן מהִיבּינג שבצפון מינסוטה אל העיר הגדולה מיניאפוליס, וכשזו הפכה לביצה קטנה בשבילו הוא תפס טרמפים לניו יורק. כשהקליט את אלבומו "Oh Mercy" בניו אורלינס ב-1987 והעבודה לא התקדמה לשביעות רצונו הוא עלה על אופנוע הארלי דייוידסון ונסע בדרכים בעיירות הקטנות עם אשתו עד שנרגעה רוחו והוא היה מוכן לחזור.

הספר "בדרכים" שרטט חלום שאנשים רבים חיים לאורו עד היום. דילן כותב בספרו "Chronicles" כי גדולתו של קרואק היתה בגילוין של הערים הקטנות של אמריקה. אפילו פול מקרטני, כך סופר לנו בעיתונים, חרש לאחרונה את כביש 66 במכונית ישנה. נדמה שכל מי שחושב על טיול דרכים בארצות הברית מהדהדות בו כל המיתולוגיות הללו, והוא הולך בדרכים שהותוו בהן, והוא מוצא את הנתיב שלו.

ד"ר מיכל סגל-ארנולד – מומחית לתרבות וטקסים אינדיאניים msegal@alubin.com

מתוך: מגזין מסע אחר

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה