מיומנה של אימא ללוחם מילואים: "איך אפשר שלא להשתגע?"

לפני שבע שנים ישבתי בקפיטריה של הספריה הלאומית ואכלתי סלט עם תוספות. זה היה חודש מרץ ירושלמי, קר וגשום. מזגתי רוטב ויניגרט על הירקות, עברתי על טקסט שהייתי אמורה להקריא בהמשך היום, ועניתי להודעות בטלפון. באותו זמן, הבן שלי, שהיה אז בן 18, רץ בחולות של ראשון לציון.

>> "רון הופקר ומת בשבי. התחושה שיכולתי להציל אותו קשה מאוד"

שלושה ימים קודם לכן יצא לגיבוש סיירות, שבוע שבו קורעים לך את הצורה כדי לבדוק אם אתה מתאים לאחת מהיחידות המובחרות של צה״ל – ומאז, לא שמעתי ממנו. כמו רוב החברים שלו, גם הוא חלם להתקבל למטכ"ל או לשייטת, התאמן במשך חודשים כדי להגיע מוכן, והתרגש מאוד. גם אני התרגשתי. ידעתי שזה סימן טוב, זה שאני לא שומעת ממנו, כי זה אומר שבינתיים הוא לא עף, ושמחתי. החזקתי לו אצבעות. רציתי שיצליח, שיתקבל לאן שהוא רוצה, שיעשה שירות משמעותי. שיהיה כל מה שחינכתי אותו להיות מאז שהיה קטן. אני חושבת, שבעיקר הייתי גאה. אכלתי סלט, עברתי על טקסטים, עניתי להודעות – והייתי גאה במשהו שיכול להרוג את הילד שלי. אלוהים אדירים.

הרגע הזה, היה רגע נורא. דחפתי מעלי את הקערה, פתחתי את הלפטופ, וכתבתי פסקה. אחת. קצרה. כזו שיש בה דברים שאסור לעשות ואסור לומר ואסור אפילו לחשוב. אחר כך – סגרתי את המסמך ולא פתחתי אותו ארבע שנים. עד שהשתחרר מהשירות הסדיר, הבן שלי הזה. המתוק. שלא התקבל למטכ״ל ולשייטת אבל כן התקבל למקום אחר. זה שבספר, קוראים לו עידו.

אינעל העולם, שמעתי אותו צועק, כושלאימא של הצבא הזה, כמה זמן, יא אללה, ואת הצחוק, שהיה בו פורקן, ומבוכה, ועוד דברים שלא ידעתי לזהות כי אף פעם לא סיפר, ואני – לא שאלתי

 

כשגזר את החוגר, התחלתי לכתוב. באותו היום. הסתכלתי על הסרטון עם המספריים, זה עם הקפיצות והריקוד הדבילי של השתחררתי, אינעל העולם, שמעתי אותו צועק, כושלאימא של הצבא הזה, כמה זמן, יא אללה, ואת הצחוק, שהיה בו פורקן, ומבוכה, ועוד דברים שלא ידעתי לזהות כי אף פעם לא סיפר, ואני – לא שאלתי. בכל השלוש שנים האלה, של הסדיר, שהיו שלוש שנים בלי מלחמה, כן? לא שאלתי. לא אותו, ולא את עצמי. לא באמת. מה יש לשאול בשנים רגילות? שנים של סתם מסלול, סתם אימונים, סתם פשיטות ומעצרים באמצע הלילה בכפר עוין. הרי צריך צבא. הרי לא העליתי בדעתי שלא יתגייס. הרי הייתי גאה – וזכיתי. הילד שלי שירת ברווח. בימים הרגילים של בין המלחמות. הבטן שלי כאבה. כתבתי. מחקתי. כל מה שהיה לי נעים באוזן – מחקתי. כל מה שאמרתי לעצמי כל השנים. ששכנעתי את עצמי. אותו. שהתרגלתי לא לדבר עליו. פחד. אהבה. שיגעון. הכל עמד למבחן. כתבתי, וכתבתי, וכבר כמעט סיימתי לכתוב, ואז הגיע השבעה באוקטובר.
הוא אורז תיק. הוא יוצא מהבית. והוא הילד שלך.

בלילות – לא ישנתי. את הימים העברתי בבהייה במסך הטלפון. שהווי האחד יהפוך לשניים. מאפור לתכלת. אולי עכשיו? טלוויזיה. אתרי חדשות. מה אתה עושה שם? מה אתה רואה שם? עוד יום, ועוד יום. ארבעה חודשים. החודשים הארוכים ביותר בחיי. עד שהתיישבתי שוב לכתוב. בודדה. מבולבלת. אני, והמקלדת, ומה זה אומר להיות פה אימא, שאוהבת את המדינה שלה, ואוהבת את הבן שלה. ואיך אפשר שלא להשתגע.

"רווח של חמש" בהוצאת שתיים הוא הסיפור של נתי, שמבינה שעידו, הבן שלה, עומד להתגייס בדיוק כשהרווח בין המבצעים עומד להסתיים, ולא מסוגלת לעמוד מנגד גם במחיר חציית כל הגבולות כולם. מסופר בו הסיפור שלי, הסיפור שלך, והסיפור של כל מי שחי במדינה היקרה הזאת, שנותנת, ולוקחת, שמעמידה אותנו במצבים בלתי אפשריים, ושהפכה אותנו לשותקות. לא עוד. את לא לבד. אימא לאימא. לב אל לב. חיבוק.

טלי כהן-צדק, סופרת ואמא לשלושה ממושב יודפת, היא זוכת פרס משכנות שאננים לפרוזה עברית תשפ"ד על ספרה החדש "רווח של חמש" (הוצאת "שתיים", עריכה: מירי רוזובסקי). הספר, השלישי במספר, עוסק בכנות ובאומץ באימהות, אתוס ואהבה במדינת ישראל. ספר הביכורים שלה, "בתוך הבטן של הדג" (הוצאת "פרדס"), זכה בפרס שרת התרבות ובמלגת פרדס של הספרייה הלאומית, וספרה השני, "תנינה במישור החוף" (הוצאת "שתיים"), מעובד בימים אלו לסדרה ב"קשת".