"כשאומרים את השם שלי, מציגים אחריו את הטרגדיה שקרתה לנו"

כשהתבקשתי לשבת ולכתוב מהי המוזיקה בשבילי, חשבתי שיהיה לי מאוד קל, הרי זה חלק כל כך גדול מהחיים שלי. אבל עכשיו, כשאני צריכה להעביר את החוויה לקוראת. ואת זה קשה לתמצת לכתב. השירים שלי הם נקודות ציון בדרך. כל אחד מהם נוצר מתוך רגע של כעס, פחד, שמחה, הוקרת תודה, ייאוש או געגוע. השירים האלה הם ה"לצרוח לכרית" שלי, או לאכול מלא שטויות. סביר להניח שזה מה שהייתי עושה אם לא הייתה שם גיטרה, אבל הייתה.

>> הפטור ממילואים של בן הזוג שלי פתאום בוטל – ואני כבר ממש עצבנית

דברים גדולים ממני

הרגעים שבהם כתבתי אותם פשוט גדולים ממני. כמו הדברים הקשים שנפלו עלינו השנה – שהם פשוט גדולים מאיתנו. וכך גם הדברים הטובים שקרו לי, פשוט גדולים ממני.

יש לי נוסחה די קבועה עד עכשיו – כשמישהו ממש מעצבן אותי, אני מנגנת משהו גרובי, לרוב זה יוצא רגאיי או ראפ. כשמשהו מרגש אותי, ממלא אותי – לרוב אני אנגן משהו בשלושה רבעים, אקורדים פתוחים ופשוטים. וכשאני עצובה, זה עולם אחר. שם יוצאים כל מיני שירים. בכל אחד מהתהליכים האלה, אם מישהו היה נכנס להקלטות של האייפון שלי, הייתם שומעים בעיקר יבבות של בכי על לופים של אקורדים. ואז יש את הרגע הזה – נולד שיר, ומתוך כל הערבוב והמצוקה שהרגשתי, יש משהו שהולך לפניי, ואני לא לבד. ועל זה אני מוקירה תודה מכל הנשמה שלי. על שקיבלתי את המתנה הזאת.

רוב מי שמכיר אותי מכיר את "טליה דנציג, נכדתו של אלכס דנציג, שנחטף לעזה וחזר לקבורה". כשמציגים את השם שלי, מציגים אחריו את הטרגדיה שקרתה לנו. הדמות שלי מייצגת מחאה, ושכול, לצערי הרב. אבל אני מאמינה שהיא מייצגת גם תקווה, ואור בתוך האפלה.

"הרוב מכירים את 'טליה דנציג, נכדתו של אלכס דנציג, שנחטף לעזה וחזר לקבורה'. הדמות שלי מייצגת מחאה, ושכול, לצערי הרב. אבל אני מאמינה שהיא מייצגת גם תקווה, ואור באפלה"

 

לחזור הביתה

כתבתי גם לפני ה-7 באוקטובר. לצערי, הדברים המפחידים התחילו להגיע עוד קודם. אימא שלי הייתה מאושפזת בבית החולים, במצב מסכן חיים. וכשהשתחררה, לא חזרנו להיות המשפחה שהיינו. הבית, שהיה כל כך יציב, התערער. באותם ימים כתבתי את השיר "מרחק זר", שמתאר את ההתמודדות של אבא שלי בתוך הדבר הזה, ואת הגעגועים שלי לאימא. בסוף השיר חוזר המשפט: "תחזרי הביתה" – שזו הייתה הכמיהה הכי גדולה שלי אז. שאימא תהיה בריאה ותחזור הביתה מבית החולים. הספקתי לשיר את השיר הזה בשבת שלפני ה-7.10 – בהופעה בניר עוז, שהתקיימה ב-30.9. צעקתי בשמחה: "וחזרת הביתה!". שום דבר לא היה יכול להכין אותי לרגע שבו העולם שלי, וכל מה שהכרתי, יתפרק לרסיסים.

14 בני משפחה והכלבה בילי היו בניר עוז באותו יום. 12 נלחמו על חייהם ושרדו. סבתא רחל החזיקה את הדלת והצילה את אחותי אחינעם ואת בת דודתי עדן. סבא אלכס ודוד איציק נחטפו לעזה, נרצחו בשבי וחזרו לקבורה בישראל. בילי, ממש לפני שבועות בודדים, נמצאה ברפיח, וחזרה הביתה. להיות משפחות חטופים זו רכבת ההרים הכי מפחידה שקיימת. היו רגעים שבהם הפחד שיתק – ולא הצלחתי לשיר אותו החוצה.

"14 בני משפחה והכלבה בילי היו בניר עוז באותו יום. 12 נלחמו על חייהם ושרדו. סבתא רחל החזיקה את הדלת והצילה את אחותי אחינעם ואת בת דודתי עדן. סבא אלכס ודוד איציק נחטפו לעזה, נרצחו בשבי וחזרו לקבורה בישראל"

 

ביום ה-100 כתבתי את השיר "דרקון המלחמה". סבא שלי, באותם ימים, היה עדיין חי והמשיך להילחם על חייו במנהרות. שמעתי שיש חטופים שיש להם רדיו, וקיוויתי כל כך שהוא ישמע אותי שרה לו – שיבין שכולם בסדר, שישמע שאני נלחמת עליו. כתבתי: "100 ימים חלפו מאז אהובינו היקרים נלקחו ונחטפו באכזריות ואיומים, ריבועים ריבועים על פוסטרים שחורים, מסתכלת לסבא בעיניים, דרך פיקסלים". מאה ימים נראו אז כמו נצח. לא להאמין שכבר יותר משנה וחצי חלפו. אגב, למי שזוכר את הנוסחה מלמעלה – זה שיר רגאיי. בהחלט כעסתי מאוד, וגם פחדתי מאוד.

כשרציתי להקליט את השיר, לא ידעתי בהתחלה איך ועם מי. כל החיים זה היה אני ואבא – אני שרתי והוא ליווה. אבא שלי, שהוא הבן של אלכס, בחר ללכת בדרך נפרדת מהמשפחה, ופתאום הייתי צריכה למצוא את הדרך שלי בזה, לבד. ואני מודה לו על כך מאוד, כי בעקבות מה שקרה הקמתי לי את הלהקה הכי מדהימה בעולם – מתת, מתן, אלעד וירדן. אנשים שכל אחד מהם הוא חלק גדול וחשוב בלב שלי.

 מה יש עוד להגיד? עובדים במרץ על אלבום הבכורה, ממשיכים בדרך של עשייה – בדרך של אור, שיתוף פעולה ואהבה. בתקווה, ובידיעה, שזה מה שיביא שינוי. שזה מה שמחזיק את האש חיה. שהיצירה והמאבק יחד יכולים לקרב לבבות – ולהחזיר את האנשים שלנו הביתה.

טליה דנציג תופיע בבכורה עם הלהקה שלה בפסטיבל קווינטה, שחוגג השנה שינוי כיוון מרגש – מפסטיבל ג'אז נשי לפסטיבל מוזיקה נשית על כל גווניה. מדובר באירוע ייחודי בנוף המקומי, שמנוהל אמנותית על ידי שלוש יוצרות בולטות – דנה ברגר, הילה רוח וגל דה פז – שכל אחת מהן תוביל ערב נפרד. ברגר תפתח את הפסטיבל (13.5) עם מופע אישי ועם ערב מחווה לשירי מחאה של זמרות גדולות, בו תשתתף גם דנציג; הילה רוח תנגן עם רביעיית מיתרים ותוביל ערב מחווה ליוצרות עבריות (14.5); גל דה פז תנעל את הפסטיבל (15.5) עם מופע גוספל מיוחד וערב מחווה לזמרות הגדולות של ישראל. הפסטיבל מבטיח שילובים חד-פעמיים, גישות שונות למוזיקה נשית, והזדמנות לשמוע קולות חדשים ופורצי דרך.