טיול בעיירות הקטנות ברוסיה

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם

ימי החורף אינם זמן אידיאלי במוסקבה לצאת מהבתים המחוממים, מהפאבים או ממועדוני הלילה. אפרוריות מזג האוויר נבלעת בשלטי החוצות הנוצצים ובתאורה הססגונית של העיר, שהיא בלי ספק הדבר הראשון שעולה על הדעת כשחושבים על רוסיה: הקרמלין, כנסיית וסילי, הכיכר האדומה הם סמלים מובהקים של המדינה כולה. זו עיר של אורות ובילויים, של קולנוע ותיאטרון, של מוזיאונים ותערוכות. היא הכי גדולה ברוסיה (ובאירופה כולה), הכי מאוכלסת (יותר מעשרה מיליון תושבים), הכי יקרה (בעולם). תיירים שרוצים להכיר את רוסיה נוחתים קודם כל בה.

לא תמיד מוסקבה היתה כרך גדול. במאה ה-12 היא היתה לא יותר מתחנת מסחר קטנה ששכנה בנסיכות קייב, המדינה הסלאבית הראשונה באירופה שממנה התפתחו מאוחר יותר רוסיה, אוקראינה ובלארוס. הנסיכות התקיימה מהמאה ה-9 ועד המאה ה-12, והתפוררה בעקבות מאבקי דוכסים ונסיכים על אדמותיה. במאה ה-15, בשל מלחמות בין הדוכסים לבין עצמם ומול הכיבוש המונגולי, התחזקה דוכסות מוסקבה והיתה למרכז הרוסי. עם התחזקותה, נחלשו מוקדי הכוח האחרים, וערים כגון ולדימיר, סוזדאל, רוסטוב, קוסטרומה וירוסלבל איבדו את כוחן.

היום נדמה שהזמן בעיירות ובערים הללו עמד מלכת. זה גם קסמן: לעומת מיליוני התושבים של מוסקבה, מתגוררים בהן בין 10,000 ל-40 אלף תושבים, והן שמרו על האדריכלות המקומית העתיקה, על מלאכות יד עממיות ועל הרוח הרוסית שכבר אי אפשר למצוא במוסקבה.

כדי להכיר באמת את האופי של המדינה, כדי לרדת למעמקי הנפש הרוסית ולהבין את מקורות התרבות שלה – צריך לצאת מתחומי מוסקבה ולבקר בערים הללו. הן שוכנות במרחק 300 קילומטר ממנה לכל היותר, ומכונות "טבעת הזהב".



קווזימודו מקומי

שכרתי לאדה. אין כמו רכב מתוצרת רוסיה כדי להיכנס לחוויה הרוסית. ככל שאני מתרחק מהכביש המהיר החובק את מוסקבה בטבעת, הכביש הולך ומשתבש והתמונה הנשקפת מבעד לחלון משתנה. עד מהרה לא נותר כל זכר מהבירה הנוצצת. מבעד לחלון מתחלף כפר נידח אחד באחר. צריחי כנסיות כפריות חולפים על פניי, פעם מימין ופעם משמאל. אני עוצר לרגע ליד כנסייה בכפר בוגומולובו (Bogomolovo) ומביט בסבתות הממהרות מכל עברי הכפר למיסה חגיגית. אני חוזר לרכב, בחלון מוסיפים להתחלף בתי עץ, צריחי כנסיות זהובים מנצנצים במרחב, ואיכות הכביש מוסיפה להידרדר.

סוזדאל (Suzdal), התחנה הראשונה שלי, היא מהיפות בערי "טבעת הזהב". האתרים ההיסטוריים, הכנסיות הלבנות הרבות, הדשא המוריק, הרחובות המבהיקים מניקיון כאילו לא ממש משתמשים בהם – כל אלה מזכירים לי מוזיאון, רק שכאן הכל אמיתי, בעל נוכחות, ולכל דבר יש ריח, צליל וצבע.

בדוכני היריד מוכרים משקה דבש מקומי בשם מידובוכה וחפצים העשויים בעבודת יד מקליפת עץ ליבנה: קופסאות תכשיטים, נעלי קש ועוד. היריד מספק אוסף מוזר של מראות: נגן אקורדיון שולח צליליו אל אוויר הרחוב, דוכן ירי של חץ וקשת, בעלי סוסים מציעים סיור רכוב בסמטאות העיירה.



בשטחה הקטן למדי של סוזדאל בנויים חמישה מנזרים, כנסיות רבות וגם "קרמלין" – כך מכונה כל מתחם גדול מבוצר בערים הרוסיות. אני נכנס למנזר ספאסו-יפימייבסקי (Spaso-Yevfimievsky) המתנשא על הגדה התלולה של נהר קמנקה (Kamenka), שבהיותו מכשול טבעי סייע בהגנה על העיר. חומות המנזר המבוצרות בנויות לבנים אדומות, ועליהן 12 מגדלים המשקיפים ממעל על מתחם המנזר. בסופו של דבר לא הזדמן לחומה המבוצרת ולמגדלים למלא תפקיד בהגנה מול אויב חיצוני, אך באמצע המאה ה-18 מצאו להם שימוש חלופי: כלא למתנגדים ולמורדים.

אני עולה למגדל הפעמונים באחת הכנסיות שבמתחם המבוצר.. בראש המגדל אני פוגש את הפעמונר ולרי גרנין. מאחורי פניו של הקווזימודו המקומי מסתתרת נפש רגישה של אמן. ולרי שולט ב-17 פעמונים, ענבליהם נענים בצייתנות לתנועותיו ונפשו קשורה בהם בעשרות חוטים ונימים. כשהוא מנגן בהם החוויה ממלאת את החלל מסביב, עוטפת את כולי וחודרת פנימה אל תוך הגוף והנפש. אני חש כמעט כאילו אני יכול לגעת בצליל. גם כשהענבלים כבר פוסקים מלנקוש במתכת, הצלילים מוסיפים להדהד בתוכי.



מגדל בודד במים

אני ממשיך אל העיירה סרגייב-פוסד (Sergiev-Posad) שיושבת בקילומטר ה-71 על הכביש שבין מוסקבה לירוסלבל (Yaroslavl). כאן נמצא המנזר הגדול ביותר ברוסיה, טרויצה-סרגייב (Troitse-Sergiyeva), שסביבו הוקם היישוב.

אני מבחין בשביל שמוריד אותי לאפיק נחל הזורם מחומות המנזר. שם, לצד בית תפילה קטן מעץ, פורצת נביעה הקרויה על שמו של אחד הקדושים. מבקרים פוקדים את הבקתה הזאת, כמו אתרים קדושים רבים באזור, מצטלבים, משתחווים, ממלאים בבקבוקים מעט מים קדושים. אחרי שקיבלו חיזוק לרוח, הם ממשיכים הלאה לדרכם. גם אני ממשיך.

הכביש לעיירה קלאזין (Kalyazin) עטוף ביער. הצמיגים מרשרשים על האספלט הרטוב, ומראה גזעי העץ שמתחלפים במהירות מעייף את העיניים. מדי פעם היער נפתח ושדות רוסיים אינסופיים נפרשים לאופק. כשאני מגיע אל קלאזין בשעה חמש אחר הצהריים, החשכה כבר יורדת. הכביש שאני נוסע בו הופך לרחוב הראשי של העיירה, ותנועה ערה של אנשים החוזרים לביתם מהעבודה ניכרת בו. הרחוב, הנושא את שמו של קרל מרקס, מואר בכמה פנסי רחוב צהובים, אך מצדיו, צעדים ספורים ממנו, הכל שקוע בעלטה. אחרי כחצי קילומטר הרחוב נקטע, וממנו ואילך החשכה שולטת.



אני משאיר את הרכב מתחת לפנס האחרון של רחוב מרקס ומתקדם ברגל לתוך העלטה. אחרי כמה רגעים, כשעיני מתחילות להתרגל לחושך, אני מבחין שאני עומד על שפת נהר. ואז, מתוך החשכה, מסתמן לפתע קו מתאר של מגדל בתוך המים, כמו באמצע שום מקום. זהו מגדל ניקולסקי (Nikolsky). סיפורו של המגדל השקוע במים מתחיל בשנות ה-30 של המאה ה-20, אז החליט השלטון הקומוניסטי לבנות סכר על הנהר ז'בניה (Jabnia) העובר בעיר. בלי הרבה היסוסים הם דאגו להציף את מרכז העיר הישן ששכן על גדותיו של הנהר. מה שהצליחו לפרק לפני ההצפה פורק, ומה שלא – פוצץ. המבנה היחיד ששרד את ההרס הוא אותו מגדל ניקולסקי, ממגדלי הכנסייה של העיר.

הרחובות מתרוקנים מאנשים. אני נכנס למכולת, קונה כיכר לחם שיפון, נקניק מעושן ובקבוק של 250 גרם וודקה שהמקומיים מכנים צ'קושקה. במכולת ידעו להפנות אותי למלון היחיד בעיירה. בחדרי אני פותח בסעודה הצנועה שלי. לגימה מהצ'קושקה מחממת אותי ומחזקת את הנוסטלגיה לרוסיה שבה נולדתי, געגוע שגם כך מציף אותי במשך כל הביקור הזה.

בהודעה לאשתי כתבתי את שם העיירה שאליה הגעתי. היא הגיבה בשמחה ובהפתעה: היא מודיעה לי שאני חייב לבקר את סבתה שגרה ברחוב הסמוך למלון. כך, בקצה העולם, כשאני מרגיש גלמוד כל כך, אני מוצא פתאום נפש קרובה.

השכם בבוקר הקר אני חוזר לשפת הנהר, להעיף מבט אחרון במגדל הבודד. הרחוב על שמו של קרל מרקס מתעורר לחיים, ילדים רצים לבית הספר, ואני ממשיך לתחנה הבאה.



השתקפות בקאשין

בבוקר שוב נפרש מול עיניי נוף העצים העירומים, השדות מכוסי הכפור והשלטים הנושאים את שמות הכפרים והעיירות הסובבים את מוסקבה, רובם עם רחוב ראשי יחיד שהכביש שבו אני נוסע חוצה אותו. מיד אחרי הרחוב הראשי מופיע שוב שמם של היישובים בשלט יציאה, הפעם עם קו אדום המוחק את השם. אני עוצר בקאשין (Kashin), עיירה אופיינית לפריפריה. תיירים וזרים אינם מרבים לפקוד אותה. יחסית ליישובים אחרים שעברתי בהם, היא נפגעה פחות מהשלטון הקומוניסטי והצליחה לשמור על אופייה. צריחי הכנסיות הפזורות ברחביה דוקרים את קו השמים שלה מכל עבר ומשתקפים במי הנהר קאשינקה (Kashinka), שנתן לעיירה את שמה. אני תוהה אם תכננו אותה בכוונה כך, כדי שההשתקפות תתגלה לכל המביטים בה.

לנהר נוכחות בולטת בעיירה. בזרימתו הוא יוצר בה פיתולים ולולאות, ובכל מקום פוגשים בו. פה ושם גשרי עץ מתנדנדים מחברים את חלקי העיירה למקום אחד שלם. חוץ ממרכז בנוי אבן עם רחבת יריד מלבנים אדומות, הכל נראה כמו שדה כנסיות המשובצות בבתי עץ כפריים. אנשי העיירה שקטים, מחויכים כשמחייכים אליהם.



עוד שעתיים של נסיעה מביאות אותי לאוגליץ' (Uglich), יישוב חשוב בתולדותיה של האימפריה הרוסית הצארית: כאן חי דמיטרי, בנו של הצאר איוון גרוזני שנודע בכינוי "איוון האיום". דמיטרי, שהיה יורשו של איוון האיום, נפטר בגיל שמונה בנסיבות חשודות, ועם מותו החל המאבק על כס המלכות בין אנשי האצולה. בשנים אלה הופיעו בזירת המאבק שלושה אנשים שטענו שהם דמיטרי, וזכו לכינוי "דמיטרי המזויף". זה היה משבר גדול בתולדותיה של רוסיה, והוא נמשך 22 שנה.

אוגליץ' היא אחד היעדים החשובים ב"טבעת הזהב". לכאן באים תיירים רבים חובבי היסטוריה רוסית, והעיר מטופחת בהתאם. הכיכר המרכזית והשדרה הצמודות לקרמלין המקומי שוקקות עוברים ושבים וכלי רכב. אף שהיא מסודרת יותר מיתר ערי הפריפריה, גם כאן קל למצוא שלולית ענק, וגם כאן מה שישתקף בה יהיה מנזר או כנסייה.

ביני ובין מוסקבה מפרידים כעת 200 קילומטר. אני עובר אותם בעלטה שרק פנסי הלאדה מפזרים אותה מעט, בנסיעה שדומה בעיניי לכניסה למנהרת זמן של גזעי עצים מרצדים ורחש צמיגים על כביש אספלט שהולך ומשתפר.

 

מתוך: מגזין מסע אחר

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה