"הידיעה שאפשר לג'נגל בלי לסחוב מטען של רגשות אשם – משחררת באמת"

כל מי ששמעה ממני שהילה קורח מככבת על השער שלנו, מיד החלה לקלל אותה נמרצות. זוהי תגובה מוזרה – אבל הסיבה שקורח חטפה את מטח הקללות הזה אינה נובעת מתוך חוסר חיבה אליה, אלא להפך: מתוך חיבה מוגזמת כמעט, יוצאת דופן בהיקפה. אף אחת מהנשים ששוחחתי איתן לא חושבת עליה רעות, וכולן מעריצות אותה הערצה גדולה.

החיבה הזאת נובעת הן מהאישיות התקשורתית החדה אך נגישה של קורח, והן מההיכרות עם סיפור חייה בשנים האחרונות – אישה שהיא גם אשת משפחה, גם עשתה קריירה מרשימה במקום ציבורי כל כך כמו הגשת אקטואליה, וגם החליטה לפתח במקביל קריירה ברפואה. קורח הפכה לדוקטור, ובימים אלה היא מפסיקה להגיש את התוכנית היומית "לפני החדשות" בערוץ 13 ועוברת להגשת חדשות רק בסופי שבוע כדי להצליח לשלב במקביל התמחות בגריאטריה. 

בתור מי שליוותה מהצד בן זוג שעשה התמחות, זו נראית משימה בלתי אפשרית כמעט. התובענות של תורנויות ארוכות (ולגמרי לא סבירות ולא אחראיות) שהן חלק משלב ההתמחות, לצד חיי משפחה וקריירה נוספת, נראית מהצד כמו משימת התאבדות.

האם הילדים שלי משלמים מחיר? ברור. אבל איזה מחיר הם היו משלמים אם הייתי מוותרת על הכול? גם הידיעה שלא כל העולם סובב סביבם היא לא דבר רע כל כך ללמוד אותו

אבל קורח לוקחת את זה בקלילות. בגלל זה אנחנו "שונאות" אותה, היא האידיאל שאנחנו לא יכולות להיות. ככה גם אני הרגשתי בכל פעם שחשבתי עליה. ואז קראתי את הריאיון איתה, וראיתי איך היא מדברת בגלוי על המחירים – החברות שלא רואות אותה, הילדים שפוגשים הרבה בייביסיטרים. קורח לא מתעלמת מהמחיר, אבל גם לא לוקחת אותו קשה מדי ולא שוקעת לייסורי מצפון. לתפיסתה, ריבוי העולמות הוא לא מכשול, אלא דרך להתרחב ולהיות טובה יותר בכל תחום: אימא טובה יותר, רופאה טובה יותר ומגישה טובה יותר. הג'ינגול שלה בין עולמות רק מפרה אותה, והיא בוחרת לראות את הצד החיובי ולא את המחירים שמתלווים אליו.

מצד אחד, זה גרם לי קצת "לשנוא" אותה יותר, כלומר לקנא בה מאוד על זה שהיא מצליחה לא לשקוע בביצת ייסורי המצפון התובענית שאותה כל אימא מכירה היטב, ומצד שני, זה גם שחרר לי קצת את הקנאה ועורר בי השראה: אם קורח יכולה לעשות את זה, אז גם אני. את זה שאני מצליחה לג'נגל בין כל העולמות אני כבר יודעת מזמן, אבל הידיעה שאפשר לעשות את זה בלי לסחוב על הכתפיים מטען כבד של רגשות אשם – היא משחררת באמת.

האם הילדים שלי משלמים מחיר? ברור. אבל איזה מחיר הם היו משלמים אם הייתי מוותרת על הכול? לגדול עם אימא מתוסכלת זה לא מתכון בטוח להצלחה בחיים ולתחושת ביטחון. וכמו שקורח אמרה בריאיון, גם הילדים שלי סופגים הרבה רק מעצם הנוכחות שלהם לידי בתוך סערת העבודה־לימודים־התנדבות־עוד קורס כי וואלה זה נשמע מעניין ממש  – שאני מכניסה את עצמי אליה פעם אחר פעם. הם לומדים שלא צריך להסתפק בקיים ושיש בחיים הרבה דרכים להתפתח. הם לומדים על הגשמה עצמית, תקשורת ואקטואליה, על הצורך בתרומה לזולת, במפגשים עם חברים ובכל מיני דברים שלא קשורים אליהם. גם הידיעה שלא כל העולם סובב סביבם היא לא דבר רע כל כך ללמוד אותו.

ערב יום העצמאות. הגיע הזמן שגם אני אשתחרר סופית מהכובד, שמגיע עם הרצון שלי להיות אישה קרייריסטית שעושה המון דברים במקביל – ואתן לייסורי המצפון לצאת לי מהסיסטם, ממש כמו הקנאה שחונקת לנו את הגרון כשאנחנו רואות את הילה קורח. אפשר לוותר על גוש הקנאה החונק הזה, שרק מעמיס עלינו עוד רגשות אשם, להחליף אותו בהשראה גדולה ופשוט לנשום.

הילה קורח על שער אפריל של "את" | צילום: עדי אורני, ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט, סטיילינג: מזל חסון, איפור: מירב ברוש, שיער: קובי קלדרון, חולצה ומכנסיים: שי שלום, תכשיטים: Danon Jewellery

>> הטיפולים האסתטים שמחליפים את חדר הכושר