אין היגיון, תלמדו: 5 תובנות מצחיקות (ועצובות) לפתיחת שנת הלימודים

קודם כל חדשות טובות – אם אתן מובטלות שמצליחות לנשום ולקרוא בו זמנית ברגע זה – העבודה בהוראה פתוחה בפניכן! כי אם לא שמתן לב, עם שלל הכותרות מסביב על מורות ששוכבות עם תלמידים (שניים! ביחד!) ומורים פדופילים שמוצאים את דרכם ללמד פרבולות, רמת הדרישות של מנהלי ומנהלות בתי הספר בישראל ירדה ל"בעלי כליה אחת לפחות". והיי, אי אפשר להאשים את בעלי השתי כליות שמרגישים אובר קוואליפייד למסגרת הכי כפוית טובה במדינת ישראל.

>> "המורה גרם לה לעשות פיפי במכנסיים": הסלבס נזכרים בטראומות מבית הספר

הטור הזה נכתב בשבת האחרונה של החופש, כשהתחושה היא שהפעם האחרונה שהייתי בשירותים היא ב-1990, כשמייקל ג'קסון (אפרופו פדופילים), עוד היה קונצנזוס. אבל השנה, אני לא יכולה לומר שאני שולחת את ילדיי בדיצה וגילה, כפי שהטבע מצווה עלינו ההורים – בברכת ה"ושלחת את ילדך למסגרת – וצהלת". הפעם, אני יודעת שאני שולחת אותם אל מערכת לא מתפקדת, מסגרת מקולקלת שאף אחד לא מנסה לתקן, להיפך. בשנה שעברה המחנכת של הבת שלי חינכה שתי כיתות במקביל, וזה כמובן הורגש. השנה, הילדים קיבלו מחנך כזה, שהם רק שמעו את שמו וצווחו בבהלה כאילו פרדי קרוגר יצא מהמסך. והם אפילו לא יודעים מי זה פרדי קרוגר.

למעשה המצב כל כך זוועות, שהחלטתי לכתוב את הטור הזה בסעיפים, אז תרשמו כי אני מכתיבה:
1. קודם כל, שלא ישתמע שיש לי פסיק של תלונה למורות ולמורים שעוד שורדים את המוות המוחי שכרוך בללמד תלמידים שמסתמכים על AI, והורים שמסתמכים על העובדה שהילד שלהם הוא נסיך. תסמונת הנסיך למעשה נוצרה, כשאנחנו, ילידי שנות ה-80, תמיד היינו אשמים והמורה תמיד צדקה. הילדים האלה גדלו, והיום מי שתמיד אשמה זו המורה כמובן. התוצאה: הורים חוצפנים, שמתישים את המורות והמורים ונותנים להם תחושה של פח. תחשבו כמה זה קשוח לסבול בבוקר 35 ילדים שעברו קורונה ומלחמה, ואז להקדיש את אחר הצהריים ל-70 ההורים של הילדים האלה. מדינת ישראל מגיעה ל-1 בספטמבר עם מחסור משמעותי של 1,470 מורים ומורות, לא כולל גננות, עובדי הוראה בחינוך המיוחד ויועצות, ונראה שזה לא ילך וישתפר. בקרוב, ליאוניד השומר יהפוך למורה לספורט. גם ככה זה רק או כדורגל או מחניים.

2. חלמתי בלילה שנכשלתי במבחן על חילוק ארוך. כי כשהמסגרת הציבורית כושלת, כשהכיתות כל כך עמוסות, כשהילדים לא מוצאים את עצמם – וגם מי שרוצה לא מצליח להקשיב בשיעור (כי יושבים בחדר אחד פאקינג 34 ילדים!), בסוף אנחנו ההורים נדרשים להפוך למורים בעצמנו. תוך כדי זה אנחנו מוצאים את עצמנו משלמים (בנוסף לכל מה שצריך לשלם עליו במדינה הזאת!!!) על שיעורים פרטיים. לפעמים נדמה שמשרד החינוך זו פשוט עוד מחלקה בישראל שלא מנוהלת מספיק טוב, ושולחת את אזרחיה להסתדר לבד. ראיתן את הסושיאל שלהם השבוע? עם זה בדיוק אנחנו מתמודדות.

3. וכשסוף סוף ראינו טיפה של שפיות באוקיינוס של חוסר חמלה, בדמות סרטון מנהלי בית הספר שקראו להפסקת המלחמה והחזרת החטופים – משרד החינוך, כלומר קיש, כלומר מכונת הרעל, כלומר ממשלת ימין על מלא, קורא להם להגיע לבירור משום שאמרו את דעתם ה"פוליטית". ואין זמן רע לומר זאת שוב – לרצות שאנשים שנחטפו ממיטתם או מסיבתם יחזרו הביתה, או לשאוף שחיילים ועזתים, אחרי מלחמה של שנתיים, יפסיקו למות כבר – זהו אינו שמאל קיצוני, זה להיות אדם סביר לגמרי, שמבין שפעם החיים היו ערך עליון במדינת ישראל. פעם.

4. אפרופו פעם, כשהייתי בת נוער – הכל סתם היה מבאס. מכנסי "ציפי" היו מבאסים כי הגזרה הייתה נמוכה מדי (אבל קניתי בכל זאת), לפספס "מכושפות" בגלל חוג היה מבאס, והמורה המבאסת הייתה פשוט מורה מבאסת – כי כזאת היא. אבל אחד הדברים הקשוחים ביותר מבחינתי בלהיות מבוגרת, מלבד הסנטר הכפול, זו העובדה שאני רואה קשר בין ה-כ-ל לממשל. היום, אני יודעת שהמורה מבאסת כי אף אחד לא מתגמל מורים. כי אין מספיק כוח אדם. כי התקציבים של המדינה הולכים למקומות הלא נכונים (שאין בהם ליבה למשל). כי התלמידים במצב חרבנה, וזאת כי הממשלה החליטה שנחיה כולנו על חרבנו. אבל היי, לפחות הגזרה הגבוהה חזרה אלינו!

5. ונסיים עם מבט מלמעלה – שר החינוך הקרוי על שם מאפה; שהביע התנגדות לחולצה צהובה ביום הראשון ללימודים (כבר חשבנו שהממשלה הזאת התנגדה לכל אלמנט קיים שיש); שמשתיק פיות של מורים ומנהלים שמעזים להביע דעה דמוקרטית רחמנא ליצלן; ששם את ישראל במקום האחרון ב-OECD בפערים בחינוך; האיש שגרם ל-30 בכירים ממשרד החינוך שעבדו תחתיו להתפטר תוך שנה; האיש שהכריז על "ישראל ריאלית", רפורמה חינוכית לא ריאלית שאי אפשר לממש אותה בפועל; האיש שמבין שבסוף המציאות תמצא את דרכה לכיתה, ביחד עם המורה שמלכתחילה לא היה אמור לקבל לידיו את התפקיד לחנך בני אדם צעירים. וואלה, אולי אם הייתה פשטידה בראש היא הייתה מביאה יותר הישגים.

ועכשיו אחרי שסיכמנו שהכל נאחס, בואו נסתכל על הפיד של הפייסבוק והרשתות, על הילדים המרוגשים, על החולצות והתיקים החדשים – וננשום טיפה לרווחה. הילדים שלנו גדלו בעוד שנה, והם מקסימים, מחייכים ובחיים. באמת שזה כל מה שאני מבקשת משנת תשפ"ו.