תופעה כואבת: איך ימי הולדת הפכו לנשק חברתי אכזרי בקרב ילדים?

בסוף השנה שעברה הילדה שלי החליטה שהיא עוברת כיתה – כלומר מעבירה אותי כיתה. בשיחת בזק עם היועצת ובלי למצמץ, נמחקו ארבע שנות השקעה שלי בשיחות חולין כיתתיות, כשנכנסתי אתמול לאסיפת ההורים כ"אמא החדשה" בכיתה ה'3 המגובשת. שכוללת כבר חבורות, קליקות, ועד עובדים ואולי גם הסכמים פנסיונים, לכו תדעו. כמו שראוי לסצנת פתיחה של סדרת נוער, בדיחותיי באסיפה נותרו ללא קול צחוק רועם, וכך קיבלתי דז'ה וו לתחושת אי הנעימות הזאת: "לא מקובלת", לא שייכת. מדהים איך סיטואציה "פשוטה" בין ארבעה קירות ו-15 שולחנות יכולה להציף כל כך הרבה – במיוחד אצל ילדים עם לב רך וביטחון עצמי שעדיין לא נבנה, אבל כבר נמצא בסכנת שבירה.

>> איך אפשר למנוע את החרם הבא? 5 צעדים שמתחילים מהבית

מנר קטן לעוגת קצפת נפיצה

ואיפה כל הרגישות הזאת מתפוצצת הכי חזק? באירועים, כמובן. מסיבות יום הולדת שהיו פעם "איזה מזל שנולדת!" הפכו ל־"איזה מזל שהזמינו אותי, כי פדיחות. קחי מתנה יקרה מדי שאמא שלי התבאסה לשלם עליה". בעולם שבו חרם לא דורש יותר מסיבוב גב וירטואלי – רק להוציא ילד מקבוצת וואטסאפ או לפתוח אחת בלעדיו – ימי ההולדת הפכו לנשק חברתי, מנר קטן לעוגת קצפת נפיצה. וזה לא נגמר שם. גם הדברים הקטנים, כמו טיול למרכז המסחרי בלי להזמין את אחת הבנות – הופכים במהירות לסטירת לחי חברתית. אאוץ'.

יאמר לזכות המורה החדשה שלנו: היא באמת ניסתה. כבר במפגש הראשון היא שמה את הסיטואציות החברתיות על השולחן, וביקשה מאיתנו להימנע ממסיבות סגורות או רשימות מצומצמות. אבל היי, החיים לפעמים פחות מחונכים משיעור חברה. כדי לגדל ילדים שלא פוגעים באחרים, צריך קודם כל הורים שאכפת להם אם הילדים שלהם פוגעים באחרים. או לפחות שמים לב. ולצערי, ניסיון חיי מלמד שלפעמים אנשים הם פשוט קקות. ואז, לא מפתיע בכלל שגם הילדים שלהם לא כוכבים גדולים.

חוסר ביטחון עצמי זה קצת כמו הקרחונים הנמסים. קרחון ועוד קרחון נמס, מפלס המים עולה, ואת לאט־לאט מתחילה לטבוע. גם אם תנסי לשחות, המים קפואים, זה שורף וכואב. ואם איכשהו תגיעי לחוף, כבר יהיה מאוחר: הקור כבר גרם נזק כי נפש פגועה, בניגוד לקרח, נשארת מצולקת.

"כבר במפגש הראשון המורה שמה את הסיטואציות החברתיות על השולחן, וביקשה להימנע ממסיבות סגורות ומצומצמות. אבל היי, החיים לפעמים פחות מחונכים משיעור חברה"

 

כששוחחתי על הנושא הזה עם חברת המערכת, היא סיפרה לי על מסגרות שעושות לילדים חגיגת יום הולדת משותפת. כל ילדי החודש חוגגים ביחד אחה"צ! איזה כיף זה שלא צריך לחשוב על האם לילד שלך יהיה הקיץ של אביה, ופשוט ליהנות מהעובדה שהוא זוכה לחגוג ומקבל אהבה – ושאת זוכה להתחלק בכסף של המפעיל והחטיפים. כמה כיף להיזכר, שמסגרות חינוך באמת יכולות לעזור/להציל/לשמור על הילדים שלנו, אבל בחיים האמיתיים, גם כשזה מעבר לשיעור "תרבות יהודית". מה יותר תרבותי ויהודי מלעזור לשמור על נפשות ילדינו?

ואם כבר ימי הולדת, אז אולי די עם העוגות ב-500 שקל? אחד הזכרונות הכי חמימים שלי הוא לראות את אימא שלי מחרבת את המטבח כשהיא נאבקת להכין לנו עוגות בצורות מהספר "עוגות ימי הולדת" (זוכרות?), העוגה לא הייתה מושלמת, היא כנראה גם לא תהיה, וזה ממש בסדר. במקרה הכי גרוע, יש את המתכון של דניאל עמית ברשת. ולסיום, תדמיינו אותי לרגע בתור מיכל דליות (רק פחות סמכותית ויותר עייפה): תדברו עם הילדים. תעלו את הנושא. תחפרו להם קצת, תציקו.ופשוט… תעשו כמיטב יכולתכן שלא יצאו לנו ילדים קקות.