נשבר לנו: שוב הנשים משלמות את מחיר המלחמה

אתמול המדינה הכריזה על "חזרה לשגרה" – המשק חוזר לפעול, כאילו אפשר פשוט להמשיך כרגיל. אבל בלילה שוב נשמעו אזעקות, ובשבע בבוקר, עוד מטח טילים. מסגרות החינוך עדיין סגורות, ואין שום פתרון מעשי להורים. זו לא שגרה – זו הכחשה. וכשאין נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות, אנחנו כבר לא מופתעות מהניתוק.

>> אל תשאלו אותי אם אני בחרדה. תשאלו באיזו חרדה אני היום

מדיניות ההקלות לפתיחת המשק, שאושרה אתמול, היא לא תקלה נקודתית, אלא תוצאה ישירה של שולחנות קבלת החלטות שמהם נשים מודרות באופן עקבי. פעם אחר פעם, בכל סבב לחימה, אנחנו רואות את אותו דפוס: נשים לא שם, וההחלטות פשוט לא סופרת אותן. שום פיצוי לא ניתן מראש, הכל מגיע רק אחרי מאבק.

שגרה מדומיינת

מוקדם יותר השנה ניהלנו מאבק יחד עם מילואימניקיות ששירתו במהלך היריון ואחרי לידה – ונדהמו לגלות שאינן זכאיות לדמי לידה. המדינה טענה ש"מילואים זה לא עבודה". הצלחנו לשנות את ההחלטה. עכשיו אנחנו עומדות מול עוול חדש: אימהות צעירות, שנאלצות לשאת לבדן את כל האחריות על ילדים בלי מסגרת כי מישהו החליט שאפשר לחזור לשגרה, גם כשאין אחת כזו.

הבחירה להשאיר את האם בבית היא לרוב לא באמת בחירה. זו תוצאה ישירה של מבנים חברתיים וכלכליים שמקבעים את ההורות כאחריות נשית. גם במשפחות שנחשבות "שוויוניות", ברגע האמת זו לרוב האם שתישאר עם הילדים, שתוותר על יום עבודה או על הכנסה, ושתנהל את "שגרת החירום". למה? כי היא כבר מועסקת במשרה חלקית, מרוויחה פחות, ולעיתים קרובות סוחבת גם תיקים שקופים – טיפול בהורים מבוגרים, ניהול משק הבית, דאגה אינסופית. מה שנראה כהחלטה פרטית של משפחה, הוא בפועל תוצר של מדיניות לא שוויונית שממשיכה להטיל את הנטל על נשים ולחזק את הפערים.

"מה שנראה כהחלטה פרטית של משפחה, הוא בפועל תוצר של מדיניות לא שוויונית שממשיכה להטיל את הנטל על נשים ולחזק את הפערים"

 

כלום לא עצוב, הכל כרגיל

ההחלטה השרירותית להחזיר את המשק לפעולה מלאה – כאילו הכל כרגיל – משאירה מאחור עשרות אלפי אימהות. נשים לילדים קטנים שנמצאים בבית כבר שבוע, בלי מסגרת, בלי שגרה, ובלי אף מענה. רבות מהן קורסות גם כך – בין אם כי בן הזוג במילואים, ובין אם כי הן אימהות יחידניות או חד הוריות. המצב הזה פשוט לא בר-קיימא. אי אפשר לדרוש מנשים להחזיק את הבית, את הילדים, את מקום העבודה, ואת עצמן, בלי תמיכה. זה לא רק לא הגיוני. זה לא אנושי.

שר העבודה יואב בן צור ושר החינוך יואב קיש, הכדור עכשיו אצלכם. כל עוד נשים לא יושבות סביב שולחן קבלת ההחלטות, האחריות לפעול גם בשמן – היא עליכם. אי אפשר לפתוח את המשק בלי לפתוח קודם את מסגרות החירום לילדים. אנחנו קוראות לכם: תתנו את פתיחת המשק בהפעלת פתרונות חינוכיים מוגנים, זמינים ובטוחים לכל ילדה וילד, בכל מקום בארץ. זה אומר הקצאת תקציבים מיידית להשגחה לילדים מתחת לגיל 14, בשיתוף הרשויות המקומיות ובסיוע החברה האזרחית; בין אם דרך צהרונים, שמרטפות מוסדרת או כל מסגרת יצירתית אחרת. זו לא פריווילגיה, זו תשתית בסיסית לחיים.

"המדיניות לא רואה את מי שנושאות את המציאות יום-יום. משפחות נשארות מאחור, ואימהות נדחקות שוב החוצה – אי אפשר לחזור לשגרה כשאין אחת כזו עבורנו"

 

בקו הסיוע "הקו של אליס", שפתחנו לצורכי מיצוי זכויות בתקופת המלחמה, אנחנו שומעות את זה בכל שיחה: נשים שמרגישות שקופות. מאות מתקשרות, משתפות בתחושת בדידות מול הבירוקרטיה, שואלות "מה מגיע לי?" ו"איפה בכלל מתחילות?". ההשפעות של המלחמה פוגשות נשים קודם כל בשטח, עוד לפני שהמדינה בכלל מזהה שיש בעיה. הן מרגישות את זה בגוף, בחשבון הבנק, בבית. זו המשמעות האמיתית של היעדר נשים סביב שולחנות הממשלה והקבינט: מדיניות שלא רואה את מי שנושאות את המציאות הזאת יום-יום. אי אפשר לדבר על שגרה כשמשפחות שלמות נשארות מאחור. כשאימהות נדחקות שוב החוצה משוק העבודה – אי אפשר לחזור לשגרה, כשאין אחת כזו עבורנו.

הכותבת היא טל הוכמן, מנכ״לית שדולת הנשים