"8 חודשים של לחימה אינטנסיבית בעזה": מיומנה של לוחמת מילואים אמיצה

סיפור על אומץ, מסירות וערכים. שיר חדד | צילום: באדיבות המצולמת
סיפור על אומץ, מסירות וערכים. שיר חדד | צילום: באדיבות המצולמת

שבועיים אחרי שהשתחררה משירותה הסדיר, הגיע ה-7.10 ולקצינה הקרבית שיר חדד היה ברור שהיא לא נשארת בבית, אז היא גייסה את עצמה למילואים ונכנסה לזירת המלחמה המדממת במעמקי עזה. טור אישי

88 שיתופים | 132 צפיות

אני שיר חדד, בת 23. נולדתי בחדרה ואני גרה בה עד היום. בבית ספר אני זוכרת את עצמי ילדה מאוד רגישה ועדינה, אך עם רצון מאוד גדול להוביל ולהביע את הקול שלי. לאורך השנים, כשהתבגרתי, ראיתי את הצבא כפוטנציאל עצום לפתח את האופי שלי ולהביא את החוזקות שלי לידי ביטוי. בשנים שקרובות לגיוס קיבלתי את ההחלטה שאני הולכת לעשות שירות קרבי ולשים את עצמי במקום הכי מאתגר שיש. הצטרפתי לעמותת "אחריי!", נכנסתי לכושר שיא, וחקרתי כל תפקיד אפשרי בכדי להגיע לתפקיד שהכי מתאים עבורי. החלטתי שאני הולכת למסלול קשר״גים (קצינת קשר גדודי) – תפקיד שבו אוכל להיות קצינה מובילה בלחימה, צמודה למג״ד בחפ״ק הגדודי וגם מובילה בתחום התקשוב, שנותנת מעטפת תקשובית מלאה לכל הגדוד בלחימה.

>> גיבורות בעל כורחן: חברות מערכת "את" על הנשים שנכנסו לנו ללב בשנה האחרונה

אחרי שהתגייסתי וסיימתי מסלול מאוד משמעותי עשיתי תפקיד ראשון כס.קשר"גית בגדוד 890 בצנחנים, שם הייתי האישה הראשונה שמבצעת את התפקיד הזה אחרי שרק גברים בצעו אותו, ותפקיד שני הייתי קשר״גית בגדוד רותם של גבעתי. השירות שלי שינה לי את החיים מהקצה לקצה, חיזק אותי, הצלחתי להשפיע ולהוביל אנשים אחריי ולבצע את התפקידים שלי במסירות מוחלטת ובנתינה אינסופית.

שואפת להוביל בעתות לחימה. שיר חדד | צילום: באדיבות המצולמת
שואפת להוביל בעתות לחימה. שיר חדד | צילום: באדיבות המצולמת

ואז הגיע ה-7 באוקטובר

השתחררתי שבועיים לפני שפרצה המלחמה, וכשפרצה המלחמה לא היה לי ספק שאני מתייצבת ישר למילואים. בהתחלה, לא היה לי צו מילואים, ועשיתי אלפי שיחות ואלפי בירורים כדי שיוכלו לקבל אותי לכל מקום – העיקר שאוכל לתרום מעצמי. לאחר שהמאמצים הללו לא צלחו החלטתי פשוט להגיע. ביום שני ה-9.10 הגעתי לשטחי כינוס של חטיבת גבעתי, שמתי את הציוד שלי בצד, ופשוט התחלתי לעבוד ולהעלות כשירות באמצעים של הגדודים. עזרתי לכולם ועשיתי מה שאפשר כדי לסייע להם בהכנות לקראת הלחימה בעזה. אחרי כמה ימים כאלו של חוסר ודאות פנו אליי עם בקשה שאכנס להיות קשר״גית ב׳ בסיירת גבעתי. מיד הסכמתי והתרגשתי בטירוף על ההזדמנות שניתנה לי.

"ידעתי שאם אני רוצה להיכנס לעזה ולתת מעצמי עד הסוף, זה לא צריך לבוא ממקום של תחנונים או שכנועים. אם יחליטו שצריך אותי בפנים, אני אהיה שם"

 

לקראת הכניסה של היחידה לעזה ידעתי שאני לא נכנסת עם הגדוד בגלל המורכבות של שילוב של נשים במיוחד במצב לחימה בעזה. בהתחלה קיבלתי את זה, וידעתי שאם אני רוצה להיכנס ולתת מעצמי עד הסוף, זה לא צריך לבוא ממקום של תחנונים או שכנועים. אם יחליטו שצריך אותי בפנים, אני אהיה שם.

כעבור כמה ימים שהסיירת נלחמת בפנים המג"ד החליט שהוא מכניס אותי בכדי שאוכל לתת מענה תקשובי ללוחמים ובכלים השונים. מאותו יום שנכנסתי נשארתי שם באופן קבוע לאורך 8 חודשים של לחימה אנטנסיבית בתוך עזה. לא היה ספק בחשיבות של התפקיד שלי שם והעבודה שלי בפנים היתה בלי פוסקת. זאת היתה התקופה הכי משמעותית בחיים שלי שבה צברתי המון חוויות לטוב ולרע. לא היה רגע אחד שלא הרגשתי בו משמעותית. תמיד ניסיתי לתת את המענה הכי טוב שאני יכולה, הכי מקצועי והכי מהיר ועבדתי קשה בשביל זה.

האתגרים שחוויתי היו בהמון נושאים. בנושא החברתי היה בהתחלה מאוד קשה למצוא את המקום שלי בתוך חברה גברית ולקבל את ההערכה והכבוד מכולם. הייתי צריכה ללמוד להסתדר בעצמי גם בפן המקצועי וגם בפן האישי. היו אירועים קשים מבצעיים שגם אני חוויתי וראיתי בעיניים שלי וידעתי שלא משנה כמה קשה הדבר הזה שאני רואה וכמה זה עצוב ונוראי אני חייבת להיות חזקה, להמשיך קדימה ולתת את המענה הכי טוב שאני יכולה ולא להישבר. רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להישאר שם בכל תנאי ובכל מצב ולהיות הכי טובה ומקצועית.

לראות המוות מול העיניים

אחד האירועים המטלטלים שעברתי היה באחת ההתקפות שביצענו בתחילת הלחימה בצפון הרצועה. במהלך ההתקפה מפקד הנמ"ר שלי נפגע מטיל RPG ונהרג במקום. זה היה האירוע הראשון מסוג זה שחוויתי, פעם ראשונה שראיתי חייל שנהרג במקום, זה היה מראה כואב שקשה לתאר. מאותו רגע אני הבנתי לאן אנחנו נכנסנו, הבנתי שאנחנו במלחמה והאסימון נפל שאנחנו מקריבים את החיים שלנו וכל דבר ליד, הרגיש לי זניח. הבנתי מאותו רגע שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולעשות את התפקיד שלי בצורה הרצינית ביותר. ברגע שיצאתי מהכלי וסיימנו את ההתקפה, הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת למג״ד ולהגיד לו שלא משנה כמה קשה ומורכב האירוע שחוויתי עכשיו, וכמה זה יכול להיות מדאיג, אני לא מוכנה שיוציאו אותי מכאן. אני כאן חלק מהלחימה עד הסוף והדבר שחוויתי רק מחזק אותי ונותן לי את הכוח להמשיך להשקיע ולהילחם. באותו רגע הרגשתי שהוא מבין אותי ומכבד אותי. מאותו יום עד סוף המילואים שלי, כל יום שסיירת גבעתי הייתה בעזה, אני הייתי שם חלק מהמאמץ הגדודי ולא ויתרתי לרגע.

"במהלך ההתקפה מפקד הנמ"ר שלי נפגע מטיל RPG ונהרג במקום. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מול העיניים חייל שנהרג, זה היה מראה כואב שקשה לתאר"

 

ידעתי שבגלל שאני נמצאת בסיטואציה מורכבת, אני לא יכולה להתלונן על כל דבר ולהראות חולשה. המצב הזה שהייתי בו חודשים ארוכים היה מאוד מאתגר בעיקר מנטלית. קשיים פיזיים ומקצועיים היו זניחים לצד הקושי המנטלי. ועם הנסיון ועם חברים שצברתי בדרך שתמכו בי, הצלחתי להתרגל, להשתפר ולעשות את הטוב ביותר.

לא ויתרה לרגע. שיר חדד | צילום: באדיבות המצולמת
לא ויתרה לרגע. שיר חדד | צילום: באדיבות המצולמת

הריקנות שאחרי מהולה באופטימיות זהירה

אחרי תקופת מילואים סופר מוצלחת ומשמעותית סיימתי את המילואים והייתה לי הפסקה של חודשיים מהמילואים הבאים, בה נשארתי בבית. הדבר הראשון שנפל עליי זאת הריקנות. הרגשתי פתאום הרגשתי את כל מה שעברתי במילואים ופתאום לשבת בבית בנוחיות הרגיש לי מוזר וזה גרם לי להרגיש מאוד רע עם עצמי. הבנתי ששום דבר שאני אעשה לא ישתווה לאותה תחושת משמעות שאני חוויתי במילואים וזאת הבנה שהיה לי מאוד קשה לקבל אותה.

בחודשיים הללו ניסיתי לעשות דברים לנפש, להתאמן, להתחזק, למדתי ועשיתי פסיכומטרי, והייתי יותר עם חברים ומשפחה כדי לא לתת לתחושת הריקנות להשתלט עליי. כשקיבלתי הודעה שיש לי שוב מילואים היו לי כל מיני ספקות על הגדוד החדש ואיך יהיה, אבל כן הרגשתי שאני חוזרת למקום הטבעי שלי. התחלתי מילואים בתור קשר״גית בגדוד המילואים של סיירת גבעתי. אני כבר כמעט חודשיים נמצאת ביחידה ונהנית מכל רגע. אני מודה על ההזדמנות הנוספת שקיבלתי לתרום למדינה שלי. וכשאני מסתכלת על כל השנה האחרונה שעברה עם כל העליות והירידות אני מרגישה בעיקר סיפוק אדיר. אני מרגישה שאלוקים פתח בפניי הזדמנות לבחון את עצמי מחדש, להכיר את עצמי יותר טוב, וללמוד איך לתפקד הכי טוב שיש, גם בתוך קשיים עצומים. זה היה שיעור לחיים והמקום הכי קיצוני שהייתי בו מבחינת אתגרים וחוויות. אני יודעת שהשנה האחרונה היתה יכולה להיות אחרת לגמרי בשבילי. יכלתי לטייל בדרום אמריקה, לעבוד, להתחיל ללמוד ולהגשים את עצמי ולממש את כל התכניות שהיו לי לאחר השחרור, אבל אני לא מרגישה החמצה לרגע. מה שאני קיבלתי מהתקופה הזאת שווה כל רגע ואם היו שולחים אותי אחורה ל-7.10 הייתי בוחרת לנהוג כך שוב ללא ספק. אני מקווה שאחרי כל התקופה של המלחמה, החיים של כולנו יחזרו להיות בנחת ובשלום ואני מקווה שגם אני אדע למצוא את המקום שלי ואת האיזון והשלווה שאני מייחלת להם.