טרנסית וסבתא לשלושה: "הרבה אנשים היו רוצים שאיעלם מהעולם"

ביום חמישי האחרון, ערב חודש הגאווה 2026, הותקפה אישה טרנסית צעירה במרכז תל אביב על ידי חבורת נערים. התקיפה הזאת מצטרפת לשורה ארוכה של מקרי אלימות נגד אנשים ונשים מהקשת הטרנסית. רק לפני מספר חודשים הוכתה ונשדדה אישה טרנסית אחרת. התקיפות הללו לא צריכות להפתיע איש. על פי דו"ח הלהט"בופוביה לשנת 2025 של האגודה למען הלהט"ב, מחצית מהדיווחים על מקרי להט"בופוביה מגיעים מהקהילה הטרנסית. מדי חודש מדווחות לפחות שתי תקיפות נגד אנשים ונשים טרנסים, ובשנים האחרונות היו גם ניסיונות רצח, שלמרבה המזל לא צלחו. האם אנחנו בדרך לחקות את ארה"ב, מקסיקו או ברזיל בכל הנוגע לאלימות כלפי אנשים ונשים על הקשת הטרנסית? כאשר יהודים מותקפים בחו"ל, אנחנו יודעות ויודעים לקרוא לזה אנטישמיות. איך נכנה תקיפות של אנשים טרנסים? טרנספוביה? אלימות מגדרית? אני מעדיפה לכנות זאת פשוט אלימות נגד בני ובנות אדם. שנאת אדם לשם שנאה.

>> סתיו סטרשקו: "כאישה טרנסית אני חייבת להיות מטופחת, אחרת מה?"

בפברואר 2024 נבחרתי להיות חברת מועצה בקרית טבעון. לכאורה, לא משהו שדורש כותרת מיוחדת. כשהתעוררתי יום לאחר הבחירות לאחר לילה טרוף שינה מצאתי מאות הודעות על הנייד שלי. חלקן ממערכות החדשות, עיתונאים, חברי וחברות כנסת ואנשים רבים נוספים. כל המהומה היתה בשל דבר אחד. הייתי האישה הטרנסית הראשונה שהפכה לנבחרת ציבור. זה כמובן מאוד מחמיא, אבל ממחיש עד כמה עגומה מצבה של הקהילה הטרנסית בישראל ובעולם.

אלימות משולשת

 באותם ימים, שמשתי גם כיו"ר עמותת טרנסיות ישראל. עמותה שמסייעת לבנות טרנסיות. חלקן נמצאות במעגל הזנות. הפער בין חווית החיים שלי ושלהן היה רב ועם זאת, יש ביננו שני דברים משותפים. אחד, כולנו נשים טרנסיות, כלומר נשים שסומנו מלידה כבנים וסימון זה היה מוטעה לחלוטין. הדבר השני הוא שכולנו מסתובבות בעולם הזה כאשר אנחנו מביטות מעבר לכתף כדי לראות מי הולך אחרינו. ואנחנו עושות זאת בחשש כי אנחנו חוות וחווים שלוש צורות של אלימות.

 האלימות הראשונה היא האלימות הפיזית. השנייה היא טרנספוביה מאורגנת. ברשתות החברתיות פועלות קבוצות שמקדישות זמן, כסף ומשאבים להפצת שנאה כלפי אנשים ונשים טרנסים. חלקן דתיות, חלקן שמרניות, אך כולן מבקשות לערער על עצם הלגיטימיות של קיומנו. אני עוקבת אחר חלק מהקבוצות הללו כחלק מהפעילות הציבורית שלי, והחשיפה היומיומית לשיח הזה ממחישה עד כמה השנאה הפכה למנגנון מאורגן. די היה לקרוא את התגובות לכתבה שפורסמה לאחרונה על גבר טרנסג'נדר כדי לראות כיצד זה עובד: ביטול, לעג ומחיקה שיטתית של זהותו. 

האופן השלישי של האלימות הוא גם המסוכן ביותר: חקיקה. אם האלימות ברחוב פוגעת בגוף, החקיקה האנטי-טרנסית פוגעת בעצם הזכות להתקיים. בשנים האחרונות מקודמים בארה"ב, בבריטניה ובמדינות נוספות חוקים שמגבילים את חייהם של אנשים ונשים טרנסים – בבתי הספר, במערכת הבריאות ובמרחב הציבורי. לא מדובר רק במדיניות; זהו ניסיון להפוך את הזהות שלנו לבלתי לגיטימית. גם בישראל יש מי שמבקשים לייבא את הרעיונות האלה, ולכן המאבק הזה כבר מזמן אינו רק מאבק של הקהילה הטרנסית, אלא מבחן למחויבות של החברה כולה לשוויון ולזכויות אדם. 

 הקהילה הלהט"בית בכלל, והקהילה הטרנסית בפרט מצויה היום במאבק על הקיום הלגיטימי של חבריה וחברותיה. מאז ביטולו של חוק משכב זכר ב-1988 היה נדמה שאפשר היה לצרף גרף של התקדמות בזכויות האדם שהשיגה הקהילה הלהט"בית. השיא היה עם חוק הפונדקאות בממשלת השינוי בזכות שר הבריאות דאז ניצן הורוביץ ושיא נוסף היה בזכות השרה מירב כהן והמשרד לשוויון חברתי שהקים את מערך הלהט"ב בלמעלה ממאה רשויות מקומיות.

אולם בארבע השנים האחרונות תקציבי הארגונים הלהט"ביים קוצצו משמעותית. המובן מאליו כבר אינו מובן מאליו. עבור הקהילה הטרנסית, זהו רגע שבו צריך לשוב ולהיאבק על זכויות יסוד שנדמה היה שכבר הובטחו. חשבו על פעולה פשוטה ויומיומית כמו כניסה לשירותים ציבוריים. עבור רוב האנשים זו אינה החלטה שדורשת מחשבה. עבור אנשים ונשים טרנסים, במדינות מסוימות בארה"ב, היא עלולה להפוך לסוגיה משפטית ופוליטית. מגמה דומה ניכרת גם בתחומים אחרים: הגבלות על הכרה בזהות מגדרית, צמצום הגישה לטיפול רפואי, ופגיעה ביכולת של בתי ספר לספק מידע ותמיכה לצעירים וצעירות להט"בים. אלה אינם רק ויכוחים פוליטיים. עבור אנשים טרנסים, מדובר בשאלה בסיסית של כבוד, ביטחון והזכות לחיות את חייהם כפי שהם.

המצב הזה מפחיד אותי, אבל הוא גם מדרבן אותי לפעול ביתר שאת למען הקהילה הלהט"בית, ובעיקר למען האות ט' שבה. אני יודעת שיש מי שהיו רוצים לראות אותי נעלמת מעולמם. זה יקרה יום אחד, אבל לא בגללם. בינתיים אני ממשיכה להיאבק בקבוצות השנאה כאילו קניתי אותן. ובכל זאת, לא רק השנאה מעסיקה אותי. בתחילת תהליך ההתאמה המגדרית שלי, כשהחלטתי לחיות את חיי כפי שהם ראויים לי, שמעתי שוב ושוב את המשפט: "אבל תדעי שאנחנו מכילים אותך". באותם ימים קיבלתי את זה בהכרת תודה. רק אחר כך הבנתי שלא תמיד הסתתרה שם קבלה אמיתית, אלא לעיתים גם רחמים. והרי אני לא מבקשת שיכילו אותי. אני מבקשת שוויון.

זה מאוד נעים לקבל חיבוק והכלה. אבל הרבה יותר נעים לי לקבל שוויון זכויות. לחיות את חיינו כפי שאנחנו ראויים וראויות לחיות, כחלק ממגילת הזכויות שהגיע זמנה להיות מחוקקת

 

זה מאוד נעים לקבל חיבוק והכלה. אבל הרבה יותר נעים לי לקבל שוויון זכויות. לחיות את חיינו כפי שאנחנו ראויים וראויות לחיות. לא כטובה לחבר או חברה, אלא כחלק ממגילת הזכויות שהגיע זמנה להיות מחוקקת בכנסת ישראל. אני רוצה קול ואני דורשת נראות וזאת הסיבה שהסכמתי לקבל על עצמי את עריכת סדרת ספרים בשם טרנסרייט בהוצאת יצירה עברית. סדרה שכל כולה מקודשת לנושא הטרנסי. היא נכתבת על ידי כותבים וכותבות הקשורים להקהילה הטרנסית, למען כל קורא וקוראת.

 חודש הגאווה 2026. ואני שואלת: מי יצעד לצד הקהילה הלהט"בית כדי להגן על החיים החופשיים שאנחנו מבקשות ומבקשים לעצמנו? מי ישמיע את קולנו בשעה שכה רבים מבקשים להשתיק אותו? ומי יעמוד מנגד כאשר זכויות שנראו מובנות מאליהן הולכות ונשחקות? 

הכותבת היא שילה ויינברג, חברת מועצת קריית טבעון, אקטיביסטית בקהילה הלהט"בית, משוררת ועורכת סדרת טרנסרייט – ספרוני BitBooks בהוצאת יצירה עברית. טרנסרייט היא סדרת הטקסטים הראשונה מסוגה בישראל, המוקדשת לקולות, לסיפורים ולידע מעולמות הקהילה הלהט"בית, ובפרט מהקהילה הטרנסית. הסדרה כוללת טקסטים מקוריים – אישיים ומקצועיים – בפורמט דיגיטלי קצר ונגיש.