רוקדת בסלון: איך למצוא משמעות בחיים אחרי שאיבדת בן ואימא?

שום דבר ממה שהיה באותו יום שלישי, כ"ט בנובמבר 2016, לא הכין אותי לקראת מה שיקרה בשעה 17:37, כשהשעון ייעצר – לתמיד. שום דבר, חוץ מדבר אחד. בשעה 17:30 התפשטה בראש שלי סחרחורת נוראית, שגרמה לי לחולשה כללית ולתחושה שעוד רגע אני קורסת. המרצה שמנחה איתי בקורס הבחינה כנראה בחיוורון שעל פניי, ושאלה אותי אם אני בסדר. בקושי הצלחתי לסמן "לא" עם הראש. היא הגישה לי מיד בקבוק מים ואמרה שכדאי שאצא מוקדם. היא כבר תמשיך להנחות את הסטודנטים בלעדיי. לגמתי מהמים ויצאתי אל המסדרון. דידיתי בקושי, נתמכת בקיר. צנחתי על ספסל וניסיתי להסדיר את הנשימה. לאחר ששתיתי את שארית המים, התאוששתי מספיק כדי לצאת אל האוטו, להתניע ולנסוע הביתה. חצי שעה לאחר שהגעתי, קרה המאורע ששינה את חיי.

>> "מאז שדניאל נרצחה, אני לא יכולה להגיד שאני חיה"

זהו קטע מתוך הספר שכתבתי, "לרקוד בסלון", שראה השנה אור בהוצאת ידיעות ספרים:
18:00 – התקבלה הודעת סמס יישובית: "קרתה תאונה עם נפגעים בכיכר המרכזית. הציבור מתבקש שלא להגיע למקום עד להנחיות חדשות". דורי קרא את ההודעה ומיד התקשר אל בתו הבכורה, ניצן, ששהתה באותו זמן בסניף בני עקיבא הסמוך לכיכר, יחד עם עוד עשרות בני נוער וילדים, בהכנות קדחתניות לקראת שבת ארגון. "איתי שם? ראית אותו?", הוא שאל. "לפני כמה דקות. למה?", ענתה. "תבדקי אם את רואה אותו עכשיו", השיב, ודחיפות בקולו. ניצן בדקה ואמרה שכרגע היא לא רואה אותו בסניף. טלפון מהיר למדריך – הוא אמר שיצא לפני כמה דקות הביתה, על האופניים.

דורי חטף את מפתחות האוטו בבהילות והפטיר חטופות לעבר רמה, שבדיוק שלפה כמה סירים מהמקרר, שהוא עולה לבדוק מה קורה עם איתי. היא לא הייתה מודעת כלל למסרונים ולטלפונים, כי עסקה בהכנת ארוחת ערב לכולם. "מה הלחץ?", ניסתה להבין, והוא הסביר קצרות. ליבה החל להלום בחוזקה. נעה, בתם בת השבע, שאלה: "אמא, לאן אבא הולך? קרה משהו לאיתי?" "לא מה פתאום, אבא רק עולה לראות שהוא בסדר", מלמלה מילות הרגעה. היה לה קר פתאום, ורגליה לא החזיקו אותה. היא התיישבה על המיטה בחדרה, שם חיכו לטלפון הגואל. כעבור רבע שעה מורטת עצבים, התפרץ דורי לחדר, מתנשף, ובקול שלא היה קולו הגה שלוש מילים, שחילקו את עולמה ל"לפני" ו"אחרי": "רמה, איתי מת".

"אני מרגישה שהיצירה נותנת לי כוח ועוצמה במקומות קשים של חוסר אונים אל מול המוות – שהוא כל כך גדול, מפחיד ומכאיב, עד כי התחושה היא שאין אפשרות להכיל אותו"

 

את הספר כתבתי שלוש וחצי שנים לאחר מותו הפתאומי של חן בני, כשהיה בן עשר בלבד. זהו אינו האסון הראשון שפקד אותי. את אמי, חנה נאה הי"ד, איבדתי בפיגוע בקו 26 בירושלים, כשהייתי בת 18. אלה אירועים משני חיים, שעיצבו את מי שאני כיום. בעקבותיהם פניתי לריפוי באמנות, ואני מרגישה שהיצירה נותנת לי כוח ועוצמה במקומות קשים מאוד של חוסר אונים אל מול המוות – שהוא כל כך גדול, מפחיד ומכאיב, עד כי התחושה היא שאין אפשרות להכיל אותו.

הריקוד שאינו נגמר

בספר אני מתארת את כל הדרכים שבהן גיבורת הסיפור, רמה, מנסה בעיקשות ובהתמדה ליצור חיים של התחדשות ומשמעות בתוך הכאב והאבל. רוב רובו של הספר מבוסס על סיפורי האישי, אך ישנם אירועים שהם פרי דמיוני. קראתי לו "לרקוד בסלון", כי זהו דבר שמאוד אפיין את חן שלנו. הריקוד הספונטני בסלון היה חלק מההווי המשפחתי שלנו בכל יום שישי, בהכנות לשבת. חן בלט מאוד בסצנה הזו, וגם בקבלת שבת שהיינו עושים בסלון היה הראשון שקם לרקוד. במהלך האזכרה שעשינו בשלושים, הופתעתי להיווכח כמה קטעי וידאו יש לנו שבהם חן רוקד. מאמא שלי קיבלתי את האהבה לאמנות וליצירה. היא הייתה לוקחת אותנו, הבנות, בכל הזדמנות למוזיאון ישראל, לאגף הנוער, שם היה כבר אז חדר מיחזור עם המון חומרי יצירה.

עם הזמן למדתי להשיב אל הבית, לאט לאט, את הריקוד והיצירה, ואני עושה זאת כדי להמשיך ולקיים את רוחם של יקיריי ואת הקשר עימם. אני מזמינה אתכן לקרוא את הספר, וכן להעניק אותו למי מהמעגלים שלכן שלמרבה הצער הצטרף למשפחות השכול הבלתי נתפס בישראל.

כולי תקווה שהוא יעניק כוחות והשראה לכל מי שחווה את הנורא מכל ומחפש דרך לברוא את חייו מחדש. את השיר, "השיבם", אותו הלחין היוצר דניאל סלומון, כתבתי בתפילה לשובם של החטופים ובמשאלה שיקירינו ישובו אלינו – גם אלה שאינם.

הכותבת היא עדי נאה בלוך, אמנית, מטפלת באומנויות ומנחת קבוצות.