לפעמים אני מתפללת שיבטלו את אוגוסט. ואז מגיע האחד בספטמבר
עבור נשים השוקלות להשתלב במעגל הילודה, אין עיתוי מוצלח יותר מאוגוסט כדי לבחון את הסוגיה לעומק - ואולי לשנות את דעתן. שני הררי יורדת לעומקו של החודש הארור בשנה
לא גלולה, לא קונדום וגם לא התקן תוך רחמי. אמצעי המניעה האפקטיבי ביותר הוא פרק הזמן המהביל הנקרא בלועזית אוגוסט, ובעברית – נצח.
>> "במקום לזעוק מאושר ביצענו הפלה": הטרגדיה של בר כהן
עבור נשים השוקלות להתחיל להשתלב באופן פעיל במעגל הילודה, אין עיתוי מוצלח יותר מאוגוסט לבחינה רצינית של סוגיית הכדאיות. תוך כדי רביצה נינוחה על אי שליו כלשהוא, עליהן להתבונן פנימה באומץ, לשאול את עצמן: מה חסר לי עכשיו? ואז לענות בכנות: כלום. שאלות נוספות שניתן לשאול הן "האם מתחשק לי לרדוף אחרי עוללים במקום לבהות בגלים?" או "האם קיים בי צורך לוותר על שעות שינה?" וגם "האם אני מרכז עולמי?" ולהסיק את המסקנות.
לבעלות ניסיון בתחום, קרי אימהות, התבוננות פנימית באוגוסט היא אפילו לא אופציה. אם הן כבר שואלות את עצמן משהו, הרי זה "מה להכין לצהריים?", "כמה כליות עליי למכור כדי לממן כרטיסים לאשקלונה?", "היתכן שטכנאי המזגנים המניאק מסנן אותי?", "מי הזיז את האדוויל שלי?", "למה השמש לא שוקעת כבר בארבע?", "איזה יום היום?", "איך קוראים לי?" וכיוצא באלה בירורי עומק המהווים חלק אינטגרלי ממסע הכומתה ההורי אל עבר האחד בספטמבר הנכסף.
התפלגות האוכלוסייה הבוגרת לאמהות ולשאינן אמהות באה לידי ביטויה החריף ביותר במהלך אוגוסט. בעוד האחרונות – נשים שהמושגים "מחזור א" ו"מחזור ב" אינם קיימים באוצר המילים שלהן – צולחות אותו בדילוגים ולכל היותר מקטרות על הלחות, נאלצות הראשונות להתגבר על הדחף הטבעי להתחבא בפריזר עד יעבור זעם, ולהקדיש את מלוא זמנן ומרצן לתחזוקה שוטפת של יוצאי חלציהן, הכמהים לבינג' בילויים, שעשועים ואטרקציות. אלו, על פי רוב, מתקיימים מחוץ לבית, באתרים ומתחמים המאופיינים בדציבלים רועמים ובריח דומיננטי של נקניקיות. ואם לא די בכך, עד פתיחתם מחדש של שערי מוסדות החינוך מצפים לאימהות התמודדויות עם אתגרים נוספים כגון זעקות "משעמם לי", רעב תמידי וחול בייבוא אישי מהחוף לסלון. לתוספת כיף, לפעמים גם פורצת מלחמה.
בהתבסס על הדעה הרווחת שמדובר בחודש מיותר, מדי שנה אמהות רבות ואני ביניהן מטפחות תקווה נסתרת שאולי, סוף כל סוף, אוגוסט פשוט יבוטל. מרוב שאנחנו בטוחות בצדקתנו, אנחנו שוקעות בשאננות, הימים והעונות חולפים על פנינו מבלי שנבחין בהם, עד ש-בום. אוגוסט נוחת עלינו, פתאומי כמו חסימת רחוב לרגל עבודות תשתית, רצוי כמו אורח על דעת עצמו שדופק בדלת בדיוק כשהיינו בדרך לשנ"צ, מהנה כמו סתימה בכיור.
מנגד, ישנן אי אילו אימהות בעלות יכולות נבואיות, שכבר בשלהי הסתיו משנסות מותניים, מצליבות תאריכים, משוות מחירים, מחדשות דרכונים, וסוגרות דיל פצצה לכל המשפחה לשלהי הקיץ. את חודשי החורף מקדישות אותן יחידות סגולה לראיונות קבלה למסבלטים פוטנציאליים ולבניית מאגר מידע שימושי מבוסס חוכמת המונים ("טיפים לאוסטריה באוגוסט פליז?"). בהמשך, מרגע שכף רגלן דורכת על אדמת הקודש של טרמינל 3 ואילך, החופשה המושלמת מדווחת בסטורי לטובת הנותרות במזרח התיכון המאובק, שבין דחיפת נדנדה לדחיפת דייסון, ובין חיפוש חניה לחיפוש ספסל בצל, על כרי דשא ואגמים צוננים יכולות רק לחלום.
בין כל החם, יזע ודמעות, פה ושם קורה איזה נס ועולה בידינו להפיק מה שנהוג לכנות "סידור" – שם קוד למצב האידיאלי בו ילדינו נתונים למשך כמה שעות ועדיף הרבה בהשגחת מבוגר כלשהו שאינו אנחנו. מעצם היותה בחינם, סבתא היא הסידור המוצלח ביותר, אך כל עוד מובטחת לנו חנינה זמנית מהאזנה ללהיט הקצבי "אמא, אמא, אמא, אמא", אנחנו בהחלט מוכנות להתפשר גם על בייביסיטר בתעריפי חופש גדול מופקעים המדגימים הלכה למעשה את עקרונות השוק החופשי. כך או כך, בשניה שנסגרת הדלת מאחורי החבורה הצוהלת, אנחנו צונחות על הספה עם רטיות קרות על המצח, תוך כדי זמזום "אולי עוד קיץ אנחנו ניפגש".
ואז, רגע לפני שאנחנו הופכות סופית לסליים, אוגוסט, על כל שלושים ואחד ימיו הארוכים, נגמר. ספטמבר מתחיל, ואנחנו מוצאות את עצמנו דבוקות למסך, פותחות שוב ושוב את התמונות שהמורה והגננת שולחות. אנחנו לא מדלגות על אף תמונה – פותחות, מאתרות את הפרצוף המוכר, מגדילות, מגדילות, מגדילות, ונרגעות רק כשאנחנו מזהות בוודאות חיוך. עוד לא עבר חצי בוקר וכבר, כמה געגועים.