העונה החדשה של "טהרן" נפתחה בפרק סוער, אבל יש פה בעיה

במונחים של טלוויזיה ישראלית, "טהרן" היא סדרה שעשתה מגה-אקזיט: סדרה שנוצרה על ידי ישראלים, נמכרה לאפל TV+ (על פי גורמים בתעשיה, עסקה בשווי של 1.5 מיליון דולר לפרק) ואפילו זכתה בפרס האמי הבינלאומי. אחרי כל זה, ויותר משנתיים אחרי שידור העונה הקודמת – המלחמה עיכבה את עלייתה בחודשים ארוכים ועדיין אין תאריך לעלייתה באפל TV+ או אפילו טריילר), היא חוזרת לעונה שלישית שהפרק הראשון שלה עלה אתמול (שני) לראשונה בכאן 11.

>> נכס אמיתי: הסרט של דנה ורותו מודן הוא הברקה

הסדרה ממשיכה לעקוב אחרי מעלליה של תמר רביניאן (ניב סולטן), סוכנת המוסד שנשלחה – איזה צירוף מקרים – ללב המאפליה, הארכי-אויב של ישראל, המוקד של ציר הרשע. איראן. היא נשלחה במקור כדי לנסות ולעצור את תכנית הגרעין האיראנית, אבל בדרך – החיים קורים. ובתחילת העונה השלישית, בלי לעשות יותר מדי ספוילרים, המצב הסתבך. מאוד הסתבך. וכל העולם נגדה, כמו שאנחנו אוהבים.

"טהרן" היא אחד המוצרים הכי פופולריים של תאגיד השידור הציבורי, ספינת דגל של ממש. היא כנראה המוצר הכי גרנדיוזי ואפי שהתאגיד היה מעורב בו – "שעת נעילה" המונומנטלית הסתיימה אחרי עונה אחת (ולכו תדעו אם הציבור מוכה הטריגרים שלנו יסכים לקבל עונה נוספת), "מנאייכ" היתה אהובה מאוד אבל היתה גם צינית, טעונה פוליטית ועם פרודקשן ואליו בסיסי, "קרתגו" הייתה ניסיון נועז שפחות הצליח. "טהרן" הצליחה גם להיות מספיק איכותית וגם לחבר אליה את הצופים בהמוניהם. לא סתם התאגיד אוהב להתגאות בה לא פעם, גם על רקע ניסיונות הסגירה הפושעים נגדו.

אז איך "טהרן" הגיעה למעמד הזה? או במילים אחרות, מה יש בסדרה הזו שמושך אותנו כל כך? ראשית, בשורה התחתונה, היא מאוד מעניינת עלילתית. הכתיבה ברמה גבוהה, הדמויות עמוקות ועגולות, וגם הליהוק לא מפסיק להפציץ – כמובן עם ניב סולטן בתפקיד הפריצה הגדולה שלה לתודעה, אבל אפילו עם שמות חו"ליים מדהימים כמו יו לורי ("האוס") וגלן קלוז (בעונה הקודמת) – כאלה ששדרגו את הסדרה גם ברמה הבינלאומית. חיזוק נוסף שהקאסט מקבל העונה מגיע בדמותו של אחד מגדולי השחקנים הישראליים, ששון גבאי, שיהיה מעניין לראות את ההשפעה שלו במהלך העונה.

מעבר לכל זה, יש משהו ב"טהרן" שהוא מאוד נוח לעיכול. אמנם לא מספיק נוח לעיכול בזמן המלחמה (טריגרים כבר אמרנו?), ובחודש מאי שעבר – מועד השידור המקורי של העונה הזו – היא לא עלתה לאוויר בגלל פיגוע שהתרחש באותו ערב; אבל היא בהחלט משהו שהמיינסטרים הישראלי יכול לעכל. 

מצד אחד, היא מציעה לישראלים משהו שאף אחד אחר לא מציע להם: מבט אל "האחר" האולטימטיבי. אל כל מה שמנוגד לחלוטין אלינו ולאורחות החיים שלנו – לא רק במשמעות הפוליטית אלא בעיקר במשמעות החברתית. איראן היא הרי מדינת דת שבה נשים נרדפות, מיעוטים מופלים והתקשורת מנוהלת ישירות על ידי המדינה, ואנחנו – עזבו, דוגמה לא טובה.

מצד שני, היא לא באמת סדרה חתרנית. קצת כמו האחות המקבילה, "פאודה", היא הולכת עם ומרגישה בלי – היא מביאה את הטעמים של העולם הערבי, ומספיק דמויות עגולות מהצד של האויב כדי שנרגיש שאנחנו לא רואים פרופגנדה (ואולי גם כדי שאפל TV+ או נטפליקס ירגישו נוח לרכוש את הסדרה); מאידך, בסוף היא לא באמת מזעזעת את הצופים ולא מביאה לסלון אף מסר שלא יוכלו להתמודד איתו. 

זה לא שהמוסדניקים תמיד יוצא הגוד גאייז בעולם של "טהרן", אבל הסדרה בהחלט תומכת בשיווק הסקסיות של העולם הזה. "ידו הארוכה" של הביון הישראלי, המחשוב והטכנולוגיה, הסוכנים עזי המבט – אפילו אישה כראש מוסד! (ועוד שרה פון שוורצה!); גם אם הוא לא תמיד בצד הטוב של הסיפור, המוסד הישראלי תמיד יוצא בתור הצד הערמומי, המתוחכם, הביטחון הישראלי שהיינו רוצים לחשוב שיש לנו. כנראה אפילו הרבה יותר ממה שהוא במציאות, אם ללמוד מאירועי השנה האחרונה.

וזאת הבעיה הגדולה, אולי, עם "טהרן": המועד שבו היא עולה לשידור עכשיו. אם בשתי עונות השידור הקודמות, עוד החזקנו את האשליה שאנחנו טובים ומוגנים, חיים במעטפת ביטחונית שאי אפשר לחדור וש"ידנו הארוכה תגיע לכל אויב" – בא שבעה באוקטובר ושמט את הקרקע מתחת לתחושה הזאת. קצת קשה למכור לצופה הישראלי את הפנטזיה האומניפוטנטית הזאת כשמאה חטופים נמצאים מתחת לאף שלנו בעזה ותקועים שם כבר יותר מ-430 ימים.

>> מהאמבטיה של היטלר ל"ווג": הגיע לאישה הזו שיעשו עליה סרט

זו לא הבעיה של יוצרי "טהרן", כמובן. הם עושים את הסדרה הכי טובה שהם יכולים לעשות. גם העונה הזאת, בפרק הפתיחה הסוער שלה, מסתמנת ככזו שתמשיך את הדרך במסלול ההצלחה שלה, הן בגבולות הארץ והן מחוצה לה. היא מוצר טלוויזיוני טוב מאוד. אבל זה פשוט אנחנו שעוד צריכים לחדש את האמון שלנו במוסדות שאמורים לדאוג לנו, ואולי עוד יותר מכך במי שמנהל אותם. כרגע זה קצת יותר מדי "השהיית אי-אמון" ממה שנוכל להכיל.

הביקורת פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"