חתונה ממבט ראשון: רק התחתנו וכבר החליטו להפריד כוחות

תודו שלא הייתן צריכות להגיע לפרק השמיני בעונה כדי להכריז באופן רשמי וחד משמעי, שהגיבורה הטראגית האמיתית של העונה הזו היא כמובן – ד״ר מעיין בוימן משיטה. או לחילופין: האדם ההגיוני היחידי בחדר. נכון, זו הפעם השלישית שהיא מתריעה בפני הסכנות שעתידות להחריב את השידוך הממשמש ובא (ולרוב גם צודקת) – אבל זו גם הפעם השלישית שהיא זוכה להתעלמות אלגנטית מצד הפסיכולוגים שלכל הפחות יגידו ״אופסי, גם ככה יחדשו איתנו חוזה למרות שחיבלנו רגשית ברווקים ורווקות תמימות למטרות בידור״.

>> חתונה ממבט ראשון: כל הכתבות, הטורים, הניתוחים והג'וס

אבל הפעם, יותר מתמיד, ד״ר מעיין לא עפה (לא עפה=מתנגדת נחרצות) על השידוך של איזבל, נסיכה דנית למחצה ויפהפייה על מלא שרוצה להאמין באהבה אבל כבר לא מצליחה, ונועם, המילואימניק מהמושב שלא נוגע בתל אביביות (זה בסדר לא נעלבנו). מודה שזה לא מובן מאליו שגברים יברחו מהמילואים אל עבר נישואים ולא להפך – אבל נועם אשכרה מוכן לרדת מהמדים כדי לעלות על חליפת חתן ולהיכנס בכל הכוח אל שדה הקרב הרומנטי ואי אפשר שלא להעריך את זה.

נועם הוא החתן-גרוש החמישי בתוכנית הזו שעדיין מאמין במוסד הנישואים, אבל מיצה את האפליקציות. המשפחה והחברים מתארים אותו בתור בחור שזקוק למישהי שתטפל בו (מטרגר כמו שזה נשמע) אבל למרבה הבאסה, חיה כבר נשואה למישהו אחר. מצד שני, איזבל היא אישה רגישה שעברה פרידה כואבת ועטפה את עצמה בשכבות יציבות של הגנה. כי זה מה שבדרך כלל קורה לך אחרי שאת מבינה שיותר קל לסמוך על מוכרת בפארם שתתאים לך מייקאפ, מאשר לבנות על זה שלא ישבר לך שוב הלב. היא באמת רוצה שמישהו ישאר, אבל גם לא מאמינה שזה כבר יקרה לה.

כאמור, ד״ר מעיין מתריעה בפני המומחים שמדובר בשני רווקים עיקשים שמרגישים בנוח כשהם המובילים בקשר (את המטאפורה על המושכות אני שומרת להאני מון של בר ואור), המומחים מבטלים אותה תחת טיעונים עמומים כמו ״בא לנו לעבוד קשה״ (אוקיי, אז לכו לאחמ״ש במקדונלד׳ס?) – אבל ד״ר מעיין לא מוותרת, וחוזרת על כך שנועם מתקשה להתנהל מול נשים דומיננטיות – שזו הדרך הכי פוליטיקלי קורקט בערך להגיד שהוא מחפש אישה שקטה ודהויית אופי (גם עדכון גרסה יכול לעזור לדעתי). לרגע זה הרגיש שהיא כמעט תנצח הפעם, סתם, ברור שהם הולכים להתעלם מכל האזהרות שלה רק כדי לספק את התענוג המפוקפק שלהם, שהוא הרי, לשלוח שני אנשים מסכנים להתנגש אל תוך חופה אזרחית.

פתאום אי הנוחות שהפכה את הבטן למראה השידוך של רוני ושקד, מרגישה כמו דגדוג נעים לעומת הצימוד של השניים האלה. שיא הקרינג׳ כצפוי, הגיע בשלב המתנות. סלסלת הפיקניק שקיבלה איזבל מנועם עוד הייתה מתוקה ורומנטית לכל הדעות, אבל לא בטוחה שמפת ארץ ישראל זה דבר מחרמן מחוץ לתחומי הקו הירוק.

באווירת סקפטיות מתונה, איזבל צועדת לחופה באצילות וחיוך נבוך – וזה עוד לפני שהיא גילתה שהם לא אוהבים את החלמון שלהם באותה מידת עשייה. כאילו באמת, זה לא קצת משונה ומעליב שהדבר הכי מעניין שאפשר להגיד עליך בחופה – זה איך אתה אוהב לאכול את הביצים שלך? אווירת הסקפטיות הזו מחלחלת כמו ביצת עין לא עשויה אל ההורים של נועם, החברים של איזבל שמרגישים שאין את זה, וכמובן – איזבל. ליטרלי, כולם מבינים את זה חוץ מנועם, שמפלרטט איתה על מקומות חניה קטנים ומוקסם מהיופי שלה. הוא מרוצה, הוא מצהיר שהוא מרוצה כי איזבל, ובכן, מאוד יפה. והוא הרי היה בלחץ שהיא לא תהיה יפה.

וזו אולי גם עוד טרגדיה קטנה שמנגנת בשקט בתוך מנגינה של כאוס: נדמה שהחתנים של חתונמי לא דורשים הרבה. כלומר, הם רוצים שהכלה שלהם תהיה יפה, ומשם מסתמן שהם מוכנים להכיל הכל, להתמסר לתהליך ולהיות מתוקים כמו לברדור צייתן ומאולף. אצל הכלות, זה קצת יותר מסובך. כלומר, כבר היו מקרים שהמראה החיצוני היווה מכשול שאפשר להתגבר עליו (נועם, רוני וההאני מון שלא נגמר) – אבל כשהוא לא הטיפוס שלך, זה בלגן אחר לגמרי, שהולך ומסתבך באירוע רווי אורחים מלחיצים ואקסטרוורטים.

זה לא שמשהו לא בסדר בנועם, שיצטרך לגלות לא מעט סבלנות כלפי איזבל – שגם עושה מאמצים כבירים להסתיר את חוסר העניין שלה ולהעניק לו את התחושה שהוא רצוי. במקביל, היא תצטרך לעבוד קשה בתקווה שאולי, שביב של קראש יתעורר בה. אני מבינה את איזבל ברמות, כן? הרי לוותר על הטיפוס שלך זה לוותר על החלום שלך (אגב, הטיפוס שלי זה בוגרים של סם שפיגל, כי אני לא שטחית אבל אוהבת שטיחים דהויים בסינמטק) ולגייס המון בגרות ומאמץ כדי להיפתח למישהו. כל זה, בידיעה מוחלטת שהולכים לשרוף אותך בטוקבקים, כי את צריכה להגיד תודה שגיבור לאומי רוצה להתחתן איתך. נדמה שאיזבל על זה. מצד שני, הם הזוג הראשון שמחליט לישון בנפרד לעת עתה. וזה כנראה, אומר הכל.

איך אומרים חלאס בספרדית?

תסלחו לי על הספרדית שלי, אבל בשלב זה אני תוהה אם אור בזוגיות כל כך צמודה עם הערך העצמי שלו, שכבר לא נותר מקום לבר. נכון, אין לה הומור עצמי אבל גם לא ברור אם מישהו מלבד קטורזה מסוגל לצחוק מהדאחקות שלו. אבל אתן יודעות מה בכל זאת לא מצחיק? לקרוא לבר ׳אישה קשה׳ כי היא הציבה לו גבול. בשלב זה, אפילו הסוס שבר רוכבת עליו לא מוכן לשאת את השטויות האלה, ומעמיד את בר ואור עם הדבר שהם הכי פחות אוהבים בעולם: כישלון.

בר מאבדת שליטה על המושכות לא פחות מהסוס עליו היא מנסה לרכוב. היא זקוקה לתמיכה רגשית, עידוד או ביטחון, אבל אור כל כך קרוע בין הצורך להראות כמה הוא טוב ברכיבה או בתרגום סימולטני לספרדית, שברח לו החמוד והנעים. הוא מעדיף להראות לה כמה רכיבה זה קל, כשהיא קלירלי מאוד בלחץ מהרעיון שכל מדינת ישראל רואה אותה מפשלת במשהו. לאור לא ממש ברור למה בר לא מכירה לו תודה כשהוא מבקש ממש יפה מהמדריכה (בספרדית כמובן) – לעזור לה לרדת מהפיאסקו הזה (הא! אני יודעת מילה באיטלקית!)

במילים אחרות, אור משוכנע שהכשל בסיטואציה הזה הוא רק עניין לשוני, ושבר היא בעצם אישה קשה וכפוית טובה שרק צריכה להבין כמה מזל נפל בחיקה (כאמור, בחור שמדבר ספרדית בספרד) – הוא באמת מאמין שהגיש לבר עזרה נדיבה ויעילה אבל בפועל, נדמה שרק האגו שלו קיבל את החיזוק שהוא כה זקוק לו. כאילו באמת, שמישהו יגיד לו שרובנו מסתדרים ממש אחלה עם 5 יח״ל אנגלית בחו״ל. מצד שני, לפחות אנחנו יודעות בשלב זה שיכול להיות גרוע יותר מירח הדבש של חיה ומור.

נכון חשבתן שזה השיא? אז זהו, שמסתבר שאל השיחה הקשה שאחרי (שלא צולמה וחבל) – אור הגיע עם רשימת נושאים לדון בהם. עכשיו אתן מבינות למה זה בעייתי כשבנים מנהלים את כל השיחות החשובות שלהן עם סירי? בר הגיעה לשיחה על רגשות, רק כדי לגלות שנקלעה לדיבייט או פרזנטציה עם רעיון שצריך למכור ומרגישה מותקפת אף יותר. נכון, אור קשוב מאוד ובאמת מנסה להבין את הטעויות שלו, וגם לקחת עליהן אחריות. או לכל הפחות לכנס אותן לכדי אלגוריתם שהוא מצליח להבין. אבל אני לא בטוחה שהוא קולט עד הסוף למה לא מרוצים ממנו. כלומר, חוץ מיעל שממש שמחה שהתחרבן להם הטיול עם הריב הראשון שלהם.

לילה שלא נזכור עם חברים שנרצה לשכוח

טוב די, בואו נשחרר את זה. אני יודעת, להתחתן זה כמו למות. כלומר – זה בא רע רק לאחרים. אם בשבעה לפחות אין צורך להצניע את המצב הרגשי (אלא אם איילה שם ואז כופים עלייך שירה בציבור) – בחתונה, החברות והחברים מצווים להעמיד פנים שהם ממש בעניין של כל הסיפור הזה, לשלם 1000 שקל על התענוג המפוקפק ולחזור הביתה רעבה כי את צמחונית כבר שבע שנים ואת לא נוגעת בקבבונים.

אבל יש צחוקים ויש חלאס. והמלווים של משתתפי חתונמי המסכנים האלה חייבים לעצור את מעגל הפאדיחות, לקחת אחריות ולהעניק לחברים המעורערים שלהם את התמיכה שבאמת מגיעה להם. כלומר, תפסיקו לחרטט אותם. לא, זה שלשניכם יש סבתות לא אומר שתזדקנו ביחד, לכתוב ״היי לך״ במכתב לא מעיד על חיבור קוסמי ולצעוק ״הוא מושלם״ לתוך החופה כשלא החלפת איתו משפט ורבע זה כבר סתם לשקר בפנים.

במילים אחרות: סתמו. שחררו. תפסיקו עם פרשנות רש״י והשכנוע העצמי. תמזגו משהו לשתות (לא תקף על חברים ומשפחה של חיה ומור), ואל תצעידו אותם אל עבר מחויבות כאוטית בביטחון מלא, כשאתם בקושי מצליחים להתחייב לפילאטיס פעמיים בשבוע. סבבה? סבבה.