חתונה ממבט ראשון: הכלה שביאסה את כל התוכנית

הטרלה ושמה איזבל ונועם עדיין ממשיכה להתקיים, ואנחנו עדיין ממשיכות לתהות למה היא משודרת על המסך שלנו. ואכן, מעט מדי ומאוחר מדי, נועם מבין שגם הוא כבר חייב למצוא תשובה טובה לשאלה הזו, או לכל הפחות להצליח להיות אקטיבי בסיטואציה הלא מאוד זוגית שלהם. התשובה שלו אמנם ממשיכה לנוע בין מלמול מהוסס לתהיות על מכשול פנימי שהוא מנסה להתגבר עליו. אז הרשו לי לענות במקום שני האנשים הכי פסיביים בעולם: הם צריכים טיפול פסיכולוגי פרטני, ואף אחד לא גילה להם שאפשר לארגן את זה גם בלי מצלמות.

>> חתונה ממבט ראשון: כל הטורים, הניתוח ומה שמעניין

אבל איזבל ונועם לא יכולים לשמוע אותי, אז הם ממשיכים בשיעור הכפול שלהם של "איך ללכת נגד כל הסיכויים", וגורמים לי לפקפק בכל פעם שהרמתי ידיים כשהיה לי קשה (תמיד, לא?). במקום לפרגן לנו בהפסקה פעילה, אנחנו זוכות בעוד סשן קודר עם יעל, שבו כולם בטוחים שהם לא עושים מספיק. כלומר, מלבד איזבל שמרגישה שהיא עושה כל מה שהיא יכולה, למרות שזה מרגיש כמו כלום. אבל בכנות, אני חושבת שזו לא רק בעיית היקשרות שאיזבל צריכה לפתור אם עצמה, היא פשוט יודעת שלא אמור להיות כל כך מסובך.

מערכות יחסים הן אמנם לא חומוס (למרות שבשלב מסוים תפליצו מתחת לשמיכה ביחד ותצחקו על זה) – אבל או שעושים אותן באהבה או שלא עושים בכלל. ואם אחרי שלושה שבועות אף אחד מהם לא מעוניין לעשות כלום, אז שלכל הפחות ינסה לקרוא את הכתובת שעל הקיר ("תיפרדו פליז"). עזבו, הם יכולים בתור התחלה פשוט להפסיק להתנגש בו.

סד״פ עכשיו

חן וברק שותקים כל הדרך לחנות היין, כשברקע ריב שלא צולם או ירד בעריכה. ברק רומז שמדובר בעניינים שקשורים לתכנון משפחתי וחרדות נטישה. או בקיצור: נושאים שכולנו מעדיפות להדחיק ולאפשר למציאות להפתיע אותנו לרעה בבוא העת. אה רגע, זה לא אצל כולן ככה?

חן במצוקה אדירה כשהיא מרגישה שברק לא מצליח לראות אותה, ויתרה מכך, מנסה לתפעל את הסיטואציה ברמה הטכנית, למרות שדי ברור שהפתרון אצל חן הוא קודם כל רגשי. ברק נראה מהצד כמו דמות בסימס שבוחרת בכל האפשרות החיצוניות שמונחת בפניו, מבלי לחשוב מה באמת ירכך את חן, ובהתאם, מצליח בעיקר להקשיח אותה ביעילות.

אבל ברק הוא קודם כל רמטכ״ל בעיניי עצמו, ולכן אין מן הנמנע עבורו לקיים ועדת חקירה פנימית (ראית ביבי? אפילו הוא מצליח), ולהציג את המסקנות בפני יעל. כלומר, הוא מבין ברמה הרציונלית שחן חייבת לקבל ממנו ביטחון, אבל אין לו מושג איך לעשות את זה. כן, גם כשהיא מבקשת ממנו להבטיח שהיא בעדיפות הראשונה שלו. בהינתן העובדה שטרם הומצא הקיצור הצבאי שיבהיר לו את זה, הם ממשיכים לריב והוא מותיר את חן בתחושת נטישה וערעור שהולכת ומתעצמת במפגש עם קונפליקטים.

וכאן בדיוק הפער בין ברק, שמאמין שריבים הם הזדמנות עבורם להשתפר, בעוד שחן משוכנעת שעימות הוא בסך הכל פרומו לפרידה אפשרית. כל הכיף הזה נח על מצע נוירוטי של חרדת נטישה קלאסית, ותחושה שטעות אחת יותר מדי מקריסה את הקשר שלהם לנצח. בקיצור, זה לא נעים ולא טעים. בסופו של דבר, ברק נזכר שהדרך ללב של חן מתחילה בשפה רגשית ומקרבת, וכשהוא מתנצל ומחבק אותה – הוא מגיע ליעד, מפייס את חן ואפילו מקבל מדף מורחב בארון שלה. השלב הבא: לזכור לעשות את זה בפעם הבאה.

ניפגש בטרמינל

כשאני מדמיינת בנים סטרייטים שמבזבזים מלא כסף כדי לטוס לפסטיבל טומורולנד, אני מדמיינת את אור, שכנראה בטוח שהוא הולך לעשות את הדבר הכי מגניב וקרחניסטי בעולם. בר מצדה, נשארת בארץ לשבוע של מסיבות פגייה (שם קוד אפשרי למסיבות של זמרים במגדלים), עם אימונים ואישורים חיצוניים מהסביבה שלה – שמגדירה לה איך היא אמורה לחשוב או להרגיש כלפי דברים.

בשלב זה אור משוכנע שכמה ימים של ספייס וגעגוע יעשו להם טוב, אבל בר חייבת לקחת אותו לבראנץ׳ עיראקי אצל אמא שלה, בנוכחות עשרות בני משפחה – כדי לגבש דעה ולהבין איך היא אמורה להרגיש כלפי העניין הזה. ובהתאם, כשעניין הטיסה של אור עולה במהלך הארוחה, בר מעדיפה למלא את הפיתה שלה בשתיקה ונעזרת במיטב בני הדודים שלה כדי לנזוף באור במקומה, וכן, להבהיר לבר מה היא אמורה לחשוב על זה.

בגדול, אני תמיד בצד של הנשים בתוכנית הזו, בקטע הכי לא אובקייטיבי שיש, אבל המהלך של בר מכעיס כי לכאורה היא שידרה לאור שהיא מבואסת על הנסיעה הזו בגבולות בריאים ומפרגנים. אבל כשמוסיפות לזה רתיעה ממצלמות ועיסוק במבט חיצוני של צופי הסדרה, רופאים, חברות ומשפחה כמנגנון לפיתוח תפיסת מציאות – היא שוב נשארת בעיסוק החיצוני והנראות של דברים.

חשוב לומר שברייק של שבוע זה לא אידיאלי בתוך תהליך של 42 יום, אבל זוגיות לא אמורה להתפרק אם לא חולקים קורת גג לכמה ימים ומבלים שבוע בנפרד. העובדה שאור יכול לנסוע בלי רגשות אשם ולחזור לבית שמחכה לו, רק יקרב ויעצים את רגעי החום והאינטימיות (געגוע זה בריא!), ואולי גם יעמיק את החיבור.

כמעט שבת שלום

אני לא יודעת אם זו הקרבה הגיאוגרפית של חיה ומור לסופרלנד, אבל הזוגיות שלהם היא ככל הנראה הדבר הכי קרוב לנסיעה ברכבת הרים. אחרי הפיצוץ מהפרק הקודם, חיה לוקחת אוויר, מתנצלת ומודה בפני מור כמעט באגביות שפיתחה כלפיו רגשות. וזה די מרשים עבור מישהי שבעיקר קיבלה ממנו בעיקר כתפיים קרות וגלגולי עיניים. זה חמוד כמעט כמו שזה טראגי.

אבל כאמור, חיה לומדת את מור ומבינה שבמקום לשבור לעצמה את הלב, היא צריכה לקרב אותו בשפת האהבה הפסיבית והשקטה שלו. במילים אחרות: במקום לכפות עליו מחוות לחוצות ופומפוזיות, היא פשוט מתקפת את הרגשות שלו. המהלך הזה אולי קטן, אבל מצליח להחזיר את מור לקבוצה שלה ואפילו להזרים אותו על מה שזוגות בפריפריה קוראים לו "אטרקציות".

אבל חיה לא רק מנצחת בקרב, אלא באמת משיגה את מה שהיא רוצה מהזוגיות הזו: לקבל את השבת כדת וכדין עם הבעלולי שלה. בתמורה, מור מפרגן לה ביום "הבא את אשתך לעבודה למרות שהמשרד ריק", ומעניק לה את המחווה המושלמת עבורה – שלא רק מאשרת לה שהם זוג אמיתי, אלא שמור באמת מעוניין להכניס אותה לחיים שלו. כן, כולל העבודה שאף אחד לא לגמרי מבין מה היא. חיה כל כך מרוצה, שהיא אפילו מצליחה להעמיד פנים שהעבודה של מור מעניינת, ואף בצורה די משכנעת. בואו, לא סתם קוראים לה בעוטף "גברת חוסן".