דור שלם דורש שגרה: משהו חשוב לחשוב עליו לפני 1 בספטמבר
עבור למעלה מ-2.5 מיליון תלמידים בגילאי גן עד י"ב, המציאות היא רצף בלתי נסבל של עיתות חירום, חרדה ואי ודאות. שני הררי, אמא של אחד מהם, בטור אישי מלא סימני שאלה וחששות לקראת 1 בספטמבר
כמדי שנה לקראת סוף אוגוסט, מתחילים לרחף באוויר סימני השאלה המוכרים לעייפה הנוגעים לאחד בספטמבר. האם יצליחו ליישב את המחלוקות בין ארגון המורים, משרד החינוך ומשרד האוצר? האם תיפתח שנת הלימודים כסדרה? בגנים? בבתי הספר היסודיים? בתיכונים? האם יואילו בטובם יואב קיש ורן ארז לסיים את הביף עד יום ראשון הבא או שצריך למצוא סידור לילדים?
>> "אנחנו מגדלות את הילדים שלנו על לוע של הר געש". טור אישי
אכן, סימני שאלה רבים, רק שבניגוד לשנים קודמות, בישראל של אוגוסט 2024 גם מרחפים סביבם כטב"מים וטילים, מה שהופך את סוגיית פתיחת שנת הלימודים כן או לא לקריטית מאי פעם.
לא צריך להיות פסיכולוג ילדים דגול כדי להבין שגדל כאן דור חבול, שללא אלמנטים מכריעים כמו יציבות, נינוחות ותחושת ביטחון, החוסן הנפשי שלו בפירוש מוטל בספק
מדובר בלמעלה מ-2.5 מיליון תלמידים בגילאי גן עד י"ב, שעבור חלק גדול מהם, המציאות היא רצף בלתי נסבל של עיתות חירום – סגרי קורונה, אזעקות ומלחמה. ילדים בני 3 עד 18, שכבר לא זוכרים – חלקם אפילו לא חוו – חיים שאינם מלווים בחרדות, אי ודאות ותחושת איום מתמיד, או במילים אחרות, סתם שגרת חיים נורמלית.
לא צריך להיות פסיכולוג ילדים דגול כדי להבין שגדל כאן דור חבול, שללא אלמנטים מכריעים כמו יציבות, נינוחות ותחושת ביטחון, החוסן הנפשי שלו בפירוש מוטל בספק. ואם הבן שלי, למשל, פריבילג בן חמש וחצי ממרכז הארץ, רק לאחרונה התחיל לפחד ש"יחטפו אותי כמו שחטפו את הילדים בתמונות" וש"מחבל יבוא ויהרוג אותי". אני לא רוצה לחשוב אפילו אילו מחשבות ואילו חרדות – קונקרטיות וערטילאיות כאחד – טורדות את מנוחתם וטורפות את דעתם של ילדים שחוו מקרוב את אירועי השבעה באוקטובר או של ילדי גבול הצפון ועוטף עזה. אלו הילדים של מי שקראו בניינטיז "דור שלם דורש שלום". נכון להיום, אפילו קצהו של שלום לא נראה באופק, ודור שלם זקוק נואשות לשגרה (ולא, מר נתניהו, שגרת מלחמה אינה "שגרה").
הבן שלי, למשל, פריבילג בן חמש וחצי ממרכז הארץ, רק לאחרונה התחיל לפחד ש"יחטפו אותי כמו שחטפו את הילדים בתמונות" וש"מחבל יבוא ויהרוג אותי". אני לא רוצה לחשוב אפילו אילו מחשבות טורפות את דעתם של ילדי גבול הצפון ועוטף עזה
ואם נחזור רגע לשאלת האחד בספטמבר – המורים, ששכרם הממוצע – בטח ביחס לחשיבות המקצוע – הוא נמוך, שלא לומר מגוחך, שלא לומר מביש, עומדים על זכותם להתפרנס בכבוד, ומאיימים לשבות, בצדק. במקביל, צודק גם ראש עירית קרית שמונה, שהצהיר השבוע שבאין תקציב מספק, שנת הלימודים בבתי הספר שהוקמו ברחבי הארץ למפונים מהעיר הצפונית לא תוכל להיפתח. צודקים גם הורי התלמידים בצפון, שהודיעו שילדיהם ישארו בבית מאחר שטרם נמצא תקציב למיגון הסעותיהם לבתי הספר. ולצד כל אלה נשמעים בשבועות האחרונים קולות צודקים נוספים, הקוראים להשבתה יזומה של מערכת החינוך כאות סולידריות עם משפחות החטופים מזה ומפוני הצפון והדרום מזה. כולם צודקים, אבל מה עם דאגה לשגרת חייהם של שניים וחצי מיליון תלמידים? תודה על ההתעניינות, את זה תבררו עם סמוטריץ'.
ממדינה, שמלעיטה את אזרחיה הצעירים בסיסמאות נבובות – החל מ"טוב למות עד ארצנו" וכלה ב"ביחד ננצח", שדורשת מהם להתגייס לצבא וששולחת אותם להרוג וליהרג בעוד ועוד מלחמות מיותרות, הייתי מצפה שתדאג לרווחתו הפיזית והנפשית של אלו שהיא מכנה "העתיד", אלו שעתידה – פומפוזי ובומבסטי ככל שזה ישמע – תלוי אך ורק בהם. את אחד המקומות הראשונים ברשימת הצרכים של אותם צעירים תופסים החינוך בכלל ושמירה על שגרת לימודים בריאה ומיטיבה בפרט, גם במחיר של קיצוץ כואב בתקציבים אחרים. דוגמאות? בבקשה: פיתוח תשתיות ביהודה ושומרון, טקסים ממלכתיים ראוותניים, מטוסים פרטיים ואפילו (וזה אחד כואב במיוחד!) משכורות חברי כנסת ובכירים בממשלה. מצד שני, אני כבר לא מצפה מהמדינה הזאת לכלום.