"הרגשתי שזה לא הוגן שלכולם שתי ידיים ולי רק אחת"

"אני בת 20 ולא יודעת לעשות לעצמי קוקו בשיער", מספרת רב"ט כ', מנ"טית (מש"קית מודיעין וניווט, תפקיד מסווג שאינו מאפשר להראות את פניה) וצוחקת צחוק גדול על המגבלה הזאת שלה, מגבלה אמיתית לגמרי. היא באמת לא מצליחה לעשות לעצמה קוקו, ועדיין היא מקפידה על שיער אסוף, ותודה לשותפות שלה בבסיס שתמיד מתנדבות לעזור עם הקוקו. רב"ט כ' היא החיילת היחידה בצה"ל שהיא קטועת יד בעקבות חיידק טורף שפגע בה בינקותה. אפריל הוא חודש המודעות לקטועי הגפה, ולכבוד יום העצמאות החלטנו להביא את סיפורה של כ'.

"בחיים האלה אי אפשר בלי הומור כי זו דרך נהדרת להתמודד", היא אומרת. "למשל, אחת הבנות בבסיס מרחה לכולן לק. אחרי שהיא מרחה את היד האחת שלי היא ביקשה באופן טבעי את היד השנייה, היא שכחה את המצב שלי. 'אין לי', אמרתי לה ופרצנו בצחוק, כי כשזה מצחיק – אז צוחקים. לפעמים מבקשים מאיתנו לקחת את עצמנו בידיים, ואני לעומת השאר, לוקחת את עצמי ביד".

כ' היא צעירה אמיצה שלא רק התעקשה להתנדב לצה"ל, אלא גם לא ויתרה על תפקיד משמעותי ותובעני, ועוד בבסיס סגור של חיל האוויר אי שם בדרום, הכי רחוק מביתה בקיבוץ בגבול הצפון. התפקיד שלה דורש הרבה מיומנויות, כולל כאלה שיכולות בהחלט להקשות על מי שחסרה לה יד אחת. אבל כשמדובר בכ', צמד המילים "לא יכולה" בכלל לא קיים בלקסיקון והיא לא עושה לעצמה שום הנחות. יש לה הסתכלות חכמה על החיים, היא לא עסוקה במה שאין, לא בוחשת במה היה אילו ואין לה שום כמיהות למשהו אחר. היא חיה בהשלמה ובקבלה של מי שהיא, עד כדי כך שבגיל 15 היא הסירה את הפרוטזה מהיד – אירוע בהחלט מכונן מבחינתה – ומאז היא חושפת את הגדם קבל עם ועדה. "אני בעצם חושפת את מי שאני, ואני מברכת על כך שזה הסיפור שלי בחיים ולא יותר מזה. כל החיים גדלתי ככה, אני לא מכירה חיים אחרים ואחרי הכול אני מרגישה בת מזל".

"בהתחלה לא נתנו לי סיכוי ואמרו להוריי להיפרד ממני. יד ימין נהייתה שחורה והחיידק היה קרוב להגיע לעורק הראשי. בזכות הוריי ובזכות הרופאים שלקחו החלטה על כריתת חלק גדול מידי הימנית –  נשארתי בחיים"

מתי הגיע רגע הרנסנס שלך, שהחלטת להוריד את הפרוטזה?
"זה תהליך שעברתי, של שיחות שניהלתי עם עצמי ושאלות ששאלתי בגיל ההתבגרות כדי להבין את המשמעות של המגבלות שלי: האם היא חלק ממני או לא חלק ממני? אם אין לי יד, האם זו סיבה להיות קורבן? מתי אני קורבן ומתי לא? מצד אחד הייתה אותי שמדברת בכיתה וצוחקת וכותבת, והייתה אותי בלי היד שהיא לא יכולה לעשות כל מיני דברים. בגיל ההתבגרות את מנסה לבנות את הזהות שלך ולהבין מי את, ושאלתי את עצמי מי אני מהשתיים. שיא התהליך היה בכיתה ט' כשהחלטתי שאני לא קורבן יותר. זה לא שקמתי בבוקר וחיי השתפרו, אלא שהבנתי שאני מי שאני והחלטתי שאעשה עם זה את הכול הכי טוב והתחילה ההשלמה".

איך קיבלו את זה אז בסביבה הקרובה שלך?
"החברים הקרובים שלי עודדו אותי להסיר את הפרוטזה, והראו שאפשר לדבר על זה וגם לצחוק על זה. גם המשפחה שלי התעקשה שאני הכי יפה והכי טובה כמו שאני, וכשאת לוקחת אחריות, את יכולה לחיות עם זה בשלום ואפילו למנף את זה. לאורך שנים היו לי כאבים בגדם שאינם מוסברים, והרופאים לא מצאו את מקור הכאב. בשלב מסוים הלכתי לשמאנית שעוסקת ברפואה אינדיאנית. היא אמרה לי 'את מסוגלת להיות כל מה שתרצי להיות, את מיוחדת ואת תדאגי להיות מאושרת'. למרות שזה נשמע קיטש, אני מאמינה בחיבור של גוף ונפש, והמשפט הזה שלה הפך למוטו שלי בחיים וחשוב לי להגיד את זה לעצמי כל יום. אני חושבת שלא צריך להפסיק לשאול שאלות גם בגיל 20, ואני ממשיכה לשאול את עצמי מי הבן אדם שאני רוצה להיות, אבל היום זה פחות מעסיק אותי מבעבר".

איך היום מגיבים להחלטה שלך להסתובב בלי פרוטזה?
"להיות קטועת יד זה דבר שמאוד מסקרן אנשים. לפעמים בטיולים אנשים זרים עוצרים אותי ושואלים. לרוב אני מחייכת ואומרת רק 'אני מבינה שזה מסקרן', ולפעמים אני אומרת שזה לא עניינם. אבל כשעבדתי בגן הילדים בקיבוץ, כי אני מאוד אוהבת ילדים, היו ילדים שפחדו. הייתה ילדה שמראה הגדם הפחיד אותה עד כדי כך שכל בוקר הייתי צריכה לדבר איתה על כך ולהרגיע אותה. אמרתי לה שזאת מי שאני ושזה בסדר שהיא פוחדת, עד שיום אחד היא אמרה לי שהיא שמחה שהיא באה לגן. היה ילד אחר, שבחן ונגע לי בגדם, סיפרתי לו מה קרה והוא אמר לי 'יפה לך ככה'".

החיילת כ' עם המפקד שלה | צילום: דובר צה"ל

כ' היא בת לאנשי חינוך, אימה מורה לתנ"ך ואביה מנהל בית ספר. היא מגיעה מקיבוץ בצפון הארץ, אחיותיה הגדולות עזבו את הקיבוץ וגם היא שוקלת לנסות חיים מחוץ לקיבוץ, אבל רק לתקופה, כי היא בעד הרעיון העכשווי של הקיבוץ כשאין לינה משפחתית ורכוש משותף.

נולדת קטועת יד?
"נולדתי פגה במשקל של קילוגרם וחצי, בריאה ושלמה. כעבור עשרה ימים תקף אותי חיידק טורף בחלק הימני של הגוף. זיהום מהסוג הזה גורם לדם להתייבש ולנמקים. בהתחלה לא נתנו לי סיכוי ואמרו להוריי להיפרד ממני. יד ימין נהייתה שחורה והחיידק היה קרוב להגיע לעורק הראשי. הייתי בבית החולים במשך חודשיים, המשפחה המורחבת נרתמה וגם הקיבוץ הושיט יד. אמי אומרת שידעה מיד שאני מספיק חזקה להמשיך לחיות ושמשהו בנשמה שלי רוצה להישאר, אז בזכות הוריי ובזכות הרופאים שלקחו החלטה על כריתת חלק גדול מידי הימנית –  נשארתי בחיים. להוריי לא היה קל. אחיותיי היו בנות שנתיים ושלוש, ופתאום נוצרה מציאות חדשה עם ילדה נכה".

כ' בילדותה | צילום: באדיבות המשפחה

איך השתלבת בבית הספר?
"כילדה כל שנה היה לי משבר מחדש. מצד אחד, לא ויתרו לי על דברים כמו שטיפת הבית ולהדיח כלים, אנחנו גם משפחה מטיילת אז עשיתי סנפלינג כמו שאר בני המשפחה, אבל השוני שלי פגש אותי בעימות מול ילדים אחרים והרגשתי שזה לא הוגן שלכולם שתי ידיים ולי רק אחת. השוויתי את עצמי לילדים אחרים. מגיל קטן הייתה לי פרוטזה, גם בגלל ההמלצה הרפואית וגם בגלל האסתטיקה והנראות. הייתי חוזרת הביתה, זורקת את הפרוטזה ואומרת 'לא בא לי את החיים האלה'. כילדה היה לי קשה גם בספורט, אז חיפיתי על זה בהצטיינות בלימודים. בהמשך הספורט הפך לעיסוק משמעותי: גלשתי בים, שחיתי במשך תשע שנים שחייה תחרותית בסגנונות חזה וחתירה בקבוצות פראלימפיות ובכיתה ה' הצטרפתי לקבוצה עם ילדים עם שתי ידיים. הם קיבלו אותי יפה והגעתי להישגים שגם בעלי שתי ידיים לא הגיעו אליהם, ואפילו קיבלתי מדליות. בכיתה י' עברתי ללמוד בשדה בוקר. ההחלטה לצאת מהבית באה יחד עם ההשלמה שאני מי שאני וחיפשתי מסגרת אחרת ויותר חווייתית, ממקום חזק של זה שאני מסוגלת. סיימתי שם חמש יחידות לימודי סביבה ולימודי ערבית".

כ' בילדותה | צילום: באדיבות המשפחה

היה לך ברור שתרצי להתגייס לצה"ל?
"כן, אבל לפני השירות הצבאי יצאתי ללמוד במכינה קדם צבאית בירושלים, מכינה מעורבת לדתיים וחילוניים, למשך שנה וחצי. זה היה רעיון מעולה. למדתי שם הרבה וזו הייתה חוויה אחרת ושונה שלימדה אותי להיות בן אדם יותר טוב. החברות שהכרתי שם יישארו חברות לחיים. לא היה לי חשש להתגייס לצבא באיחור, להפך, אני מרגישה שבאתי יותר מוכנה. הרי יש לי עוד הרבה חיים לחיות".

מבחינת צה"ל, זה לא דבר טריוויאלי שחיילת עם פטור מבקשת להתגייס.
"היה ברור לי שאני מתנדבת ולא מוותרת. יכולתי לצאת ישר ללימודים גבוהים אבל לא רציתי. ללמוד תמיד אוכל, ושירות בצה"ל הוא חשוב בעיניי כדי להיות חלק מהחברה הישראלית וכדי לעבור דרך שרוב הצעירים בגילי עוברים. מדהים בעיניי להיות חלק מזה. הלוואי שהדבר הזה של לתת שנתיים למדינה שלי יהיה חלק מהחיים של כולנו. אנחנו כולנו צריכים לתרום, אנחנו חיים בחברה שצריכה להיות טובה ואם לא נעשה אותה טובה, היא לא תהיה כזאת".

"ניהלתי עם עצמי שיחות בגיל ההתבגרות כדי להבין את המשמעות של המגבלות שלי: האם זה חלק ממני או לא חלק ממני, ואם אין לי יד – האם זו סיבה להיות קורבן"

עברת ועדה רפואית?
"כן. כשהודעתי שאני רוצה להתנדב, נשלחתי לוועדה. הפרופיל שנקבע לי הוא 21, אבל ראו שאני עקשנית ונחושה והועברתי לוועדה אחרת. דרך עמותת 'גוונים', שמשלבת אנשים עם צרכים מיוחדים בצבא ובעבודה, קיבלתי רשימת תפקידים. התלבטתי לגבי התפקיד של מנ"טית, גם משום שהוא בבסיס דרומי הכי רחוק מביתי בקיבוץ, וגם כי אצלנו במשפחה כולם עוסקים בחינוך – וזה תחום שמעניין אותי, והדרך שלי אליו הייתה סלולה. בסוף בחרתי בתפקיד הזה, דווקא בגלל שהוא לא קשור אליי ושלא אוכל לעשות משהו דומה באזרחות. מראש היה ברור לי שצריך לתפקיד ראש גדול, הוא דורש ריכוז ואחריות וגם ישיבה ממושכת מול מחשב. אני לא אומרת את זה בקטע יומרני, אלא שמדובר בתפקיד שאת לא יכולה שלא להיות טובה ומאוד מדוייקת בו".

בפועל היה פער בין הציפיות לעומת המציאות?
"רק לטובה. מדובר בתפקיד מעניין ומסקרן, את לא יכולה לעבוד על אוטומט, את חייבת להבין מה את עושה ומה עומד מאחורי העשייה שלך. אני עובדת גם מול טייסים, מכינה להם תיקי טיסה, תצלומי אוויר ומפות. אני עובדת 8 שעות ביום, במהלכן אני חייבת להיות הכי מקצועית, לתחקר ולהשתפר כל הזמן. אם אני מרגישה שאני עלולה לרגע לא להיות מרוכזת, אני שותה קפה וחוזרת. גיליתי בתפקיד הזה עולם שלם, וזה מדהים שיש עוד אפשרויות בחיי חוץ מלעסוק בהוראה. האנשים והמקום מפצים על המרחק, יש כאן יחסי אמון והערכה לכל דרגה. יש לי גם אפשרות לחתום קבע,  אבל עוד לא החלטתי. אני בן אדם של מסגרות ושל חוקים, זה לא מרתיע אותי, אז הכול פתוח".

"לא ראיתי אצלה רגע אחד של משבר וזה סופר מרשים", מוסיף מפקדה הישיר רס"ן א', "היא דורשת מעצמה את המקסימום ולא מוותרת עד שתעשה הכול בצורה מושלמת. אין לי ספק שאם היא רק תרצה היא תוכל להגיע לקצונה ולהמשיך בקריירה צבאית. יש לה את הרעל בעיניים".

החיילת כ' עם המפקד שלה | צילום: דובר צה"ל

מה את עושה בשעות הפנאי שלך?
"אני קוראת, בעיקר ספרות עברית, כותבת, מציירת ומטיילת. פעם חשבתי לכתוב את סיפור חיי, אבל היום אני בעיקר מדברת אותו. אני מעבירה הרצאות לבנות ובנים לקראת שנת שירות, אני חברה בעמותה של קטועי גפיים בשם 'הצעד הבא', שעוזרת מאוד בכל מיני היבטים ביורוקרטיים, ואני גם עוסקת בספורט של נכים. בקבוצת הכדורגל של העמותה, גם השוערת היא בלי יד והשחקניות הן בלי רגל".

יש לך זוגיות?
"הייתה לי זוגיות בנעורים, והיא הסתיימה כדרכן של אהבות נעורים, אבל כרגע לא חסרה לי אהבה. אני מאמינה שכשאני אזמין אותה היא תבוא כי כשאת מוכנה לדבר – הוא מגיע".

אם יאפשרו לך משאלה אחת מה תבקשי?
"שיהיה שלום בחברה הישראלית בין כל הגוונים והמגזרים. אם חשבת שאבקש לקבל יד שנייה, אז לא. עם היד האחת שלי אני חיה בהשלמה גמורה. עם המצב במדינה – פחות".

לפעמים, בחלומות שלך יש לך שתי ידיים?
"כן, ואז כשאני מתעוררת, אני לא מבינה איך זה שיש לי רק יד אחת, יד שמאל. אבל אז אני מבינה שכל מי שעוזר לי הוא יד ימיני".