300 יום למלחמה והתמונות האלה לא יוצאות לזיו קורן מהראש

300 ימים. הסתיו בקושי הספיק להתחיל בשבעה באוקטובר, מאז כבר עבר החורף, חלף גם האביב ועכשיו השמש של שיא הקיץ עומדת בשמיים – אבל אנחנו עדיין עמוק במלחמה, מדינה שנמצאת בלופ אינסופי של טראומה, דיכאון וחרדה.

>> כשמדינה שלמה בדיכאון וחרדה: טיפול רגשי בחינם ממטפלים מכל העולם

מאז השבעה באוקטובר, הצלם זיו קורן (54) מתעד את הזוועות, הכיעור, הכאוס, הכאב והעצב שאין להם סוף. קורן, צלם דוקו ועיתונות בקנה מידה עולמי שזכה בלא מעט פרסים, בוודאי לא תיאר לעצמו ב-35 שנות הקריירה שלו מה מצפה לו. לכולנו. מאז פרוץ המלחמה הוא צילם כ-350 אלף תמונות. מבחינתו זוהי השליחות שלו.

"בלתי נתפס שעברו 300 ימים ועדיין ישנם חטופים ישראלים – ילדים, נשים וגברים – שנמצאים מתחת לאדמה בעזה. אני ישן מעט בלילה, וממשיך במשימה שלי – מתעד, מדבר, נפגש ומתראיין כדי לדאוג שהחטופים לא ירדו מסדר היום"

 

"המשימה שלי היא לתת קול בצילומים לאותם אנשים שקולם לא נשמע, להמשיך לספר את סיפורי הזוועות והדרמה השואתית של השבעה באוקטובר, את מה שגבתה ועדיין גובה המלחמה – כדי שהשבעה באוקטובר ימשיך להדהד בארץ ובעיקר בעולם. זה הדבר היחיד שאני עסוק בו מאז תחילת המלחמה, יום ולילה", הוא מספר בציון 300 ימים למלחמה.

היית מאמין שנגיע לפרק זמן כזה ועדיין יהיו חטופים בעזה וכל כך הרבה הרוגים כל הזמן?
"זה בלתי נתפס בעיניי שעברו 300 ימים מאז השבעה באוקטובר, ועדיין ישנם חטופים ישראלים – ילדים, נשים וגברים – שנמצאים מתחת לאדמה בעזה. אסור לנו כחברה לנרמל את האירוע הזה בשום צורה, עלינו להמשיך להדהד את נושא החטופים בכל דרך. אני נפגש עם המשפחות, יש לי מעורבות רגשית עמוקה עם כולן, אני מגיע לכיכר החטופים ומרגיש את המשקל שמונח על הכתפיים שלי גם בנושא ההסברה בעולם".

>> יש פרחים: האמנית שמחפשת יופי בחיים מאז שבן דודה נרצח בפסטיבל נובה

הצילומים של קורן הם הרבה יותר מקליק מדויק. הצילומים שלו מספרים סיפור מטלטל ונוגעים בעצבים החשופים של כולנו. קורן הציג צילומים נבחרים בתערוכה המצמררת "שבעה באוקטובר", שנדדה בין 40 ערים ברחבי העולם (בארץ התערוכה מוצגת במרכז פרס לשלום ביפו). הוא הוציא גם ספר צילומים שהופך את הבטן באותו השם, ומאז פרוץ המלחמה הוא הפך למרצה מבוקש מהרגיל (הרצאתו הקרובה תיערך ב-4.8 ב-19:00 בקניון עופר בפתח תקווה, הכניסה מותנית ברכישת כרטיס דרך אפליקציית מיי עופר).

"אני איש מקצוע שקם בבוקר ועושה את עבודתו", הוא אומר בצניעות, ומודה כי הוא מצר על כל אותם צילומים שלא הצליח לצלם בצוק העיתים, כל הסיפורים שלא התאפשר לו לספר. "הסיפור של קיבוץ ניר עוז, למשל, שחטו אותם שם. אנשים נשחטו במיטותיהם, וכך גם בשאר הקיבוצים", הוא אומר. "צריך להזכיר ולספר את הסיפורים האלה שוב ושוב. יש עוד כל מיני סיטואציות שלא צולמו, למשל, הסיפור של אביגיל הקטנה, שאביה רועי עידן, צלם מוכשר שהכרתי היטב, נשא אותה בידיו. הוא ואשתו סמדר נרצחו, היא הצליחה לברוח לשכנים, ושני אחיה התחבאו בארון. מה זה, אם לא סיפור שואה?".

קורן בחר עשר תמונות שמספרות את הסיפור כולו, משבעה באוקטובר ועד היום:

7.10, צומת שער הנגב. "התעוררנו בבוקר למציאות בלתי נתפסת. קמתי בבוקר לאזעקות, לא הבנתי את ממדי האסון ואני לא בטוח עד כמה אנחנו מבינים היום את גודל השואה, אבל באותם רגעים אני מבין שאני צריך להגיב. נסעתי עם האופנוע, השארתי אותו בתחנת דלק, הצטרפתי לשני צלמים ברכב שטח ועקפנו את מחסומי המשטרה. כאן, בכביש 34, ראיתי מכוניות שרופות לצד מכוניות נטושות, שדה קטל, עדות אילמת לטבח של השבעה באוקטובר שבו נרצחו אלפי ישראלים. בבוקר נהרגו כאן חמישה לוחמי ימ"מ בקרב פנים מול פנים עם מחבלי הנוח'בה של החמאס. בשעות האלה המוני מחבלים עדיין שלטו ביישובי העוטף. בזמן שצילמתי נחתה לפתע פצצת מרגמה לידי, רעש שעוד אתרגל אליו בחודשים הבאים".

11.10, קיבוץ בארי. "זוהי הבובה של הילה שושני רותם בת ה-13, אותה היא אחזה בידה כשנחטפה יחד עם אימה רעיה וחברתה אמילי הנד, שנשארה לישון אצלן בלילה. הבובה נפלה מידה ונותרה מוטלת בשבילי הקיבוץ. הילה חזרה בפעימה השנייה. יומיים לפני שחרורה, היא הופרדה מאימה ששוחררה רק בפעימה השישית".

11.10, קיבוץ כפר עזה. "הבית הזה נהרס כליל, ויאיר, לוחם במילואים, הגיע לסרוק את הבית כדי לוודא שאין בו מחבלים. על שולחן האוכל המשפחתי היו מונחים עדיין חלת השבת והיין לקידוש, הם נותרו בשלמותם והוא פרץ בבכי. התמונה הזאת זכתה להרבה הדים בעולם, וזה אחד הצילומים המזוהים ביותר עם טבח השבעה באוקטובר".

11.10, כפר עזה. "הבית של ג'ני ועוזי פציו נשרף, והם ניצלו במתקפה הרצחנית על הקיבוץ ופונו. החייל שנכנס פנימה ראה את כל ההרס, אבל את עינו צדה התמונה שעל הקיר, של משפחה גדולה, שמחה ומאושרת".

13.11, כפר עזה. "חזרתי עם שי חרמש, בעבר ראש המועצה של שער הנגב וחבר כנסת שבנו עומר נרצח בדם קר במתקפה, לבית ההרוס שלו ושל משפחתו. בני משפחה, חברים ומתנדבים הגיעו כדי לאתר חפצים שנותרו בין הריסות ביתם שחרב, למצוא שארית מחייו של שי. המחבלים הפכו קודם לכן את הבית למפקדה שלהם והתבצרו בו, ומסוק של צה"ל חיסל אותם מהאוויר. בעקבות זאת הבית נהרס לחלוטין. בצילום שי מחזיק את חולצת הכדורגל שעומר אהב, וגם את הכינור ופמוטים. זה היה מזעזע. בעצם אין משהו שלא מזעזע. אנחנו מזועזעים כבר כמעט עשרה חודשים".

16.12, בבית החולים שיבא תל השומר. "מייה שם בת ה-22 שנחטפה לעזה מפסטיבל נובה, נחשבה לנעדרת במשך ימים ארוכים. היא הפכה לדמות מזוהה ברחבי העולם בעקבות הופעתה בסרטון הראשון שפרסם החמאס, ושוחררה אחרי 54 ימים. כאן היא מצולמת עם אחותה דאני, אחרי שהתבשרה על הירצחו של חברה הטוב אליה, ולאחר ניתוח שעברה בידה הימנית הפגועה. הסיפור של מייה ושל כל החטופים הוא עוד הוכחה לסיוט שעוברות המשפחות, ומדובר בסיוט הכי קשוח שאפשר לעלות על הדעת".

27.2.24, כפר עזה. "ד"ר אליי חוגג גולן ואריאל גולן נכוו קשות כאשר המחבלים שרפו את ביתם בכפר עזה באמצעות זריקת בלון גז, בזמן שהם גוננו על בתם הקטנה בת השנתיים. הם היו מורדמים ומונשמים במצב אנוש במשך חודשים ארוכים ועברו שיקום. בצילום הם מבקרים בבית שאיננו עוד. הילדה שלהם ניצלה".

27.2.24, במנהרה בעזה. "יש עיר תת קרקעית מתחת לרצועת עזה, העיר התחתית הגדולה בעולם, שאורכה מאות קילומטרים. ההערכה היא שיש כ-5,700 פירי כניסות למנהרות. הצטרפתי לכוח של יהלום במנהרות, ובמנהרות יש חדרים עם מעין מיטות מתקפלות, שירותים וסורגים שמוכנים לקליטת חטופים".

8.6.24, בבית החולים איכילוב. "נועה ארגמני, אחרי שחולצה מעזה במבצע צבאי מורכב והירואי של כוחות הבטחון, ימ"מ, שב"כ וצה"ל, פוגשת את חבריה לראשונה. נועה שוחררה, אבל 115 חטופים עדיין שם. אני ישן מעט בלילה, וממשיך במשימה שלי – מתעד, מדבר, נפגש ומתראיין כדי להשאיר את נושא החטופים רלוונטי, ושלא ירד מסדר היום".

27.6.24, ניר עוז. "תיבות הדואר של הקיבוץ, עם המדבקות "נרצח" ו"נחטף" שהוצמדו לשמות המרצחים והחטופים. עוד עדות לגודל הזוועה בקיבוץ הקטן, שמאות מחבלים של החמאס והג'יהאד האיסלאמי השתלטו עליו בבוקר השבעה באוקטובר. רבע מתושבי הקיבוץ נרצחו או נחטפו לרצועת עזה, בעוד עדות אילמת לגודל הזוועה. לאחרונה הותר לפרסום כי גופתו של בן קיבוץ ניר עוז, רביד כץ, בן 51, חולצה ממנהרה בחאן יונס. הוא היה איש חינוך והותיר אחריו בת זוג ושלושה ילדים, שהצעירה בהם בת חצי שנה בלבד".