זהות, מישהו?

כמה טיפוסי מצד הוליווד לפרסם את רשימת השחקנים הכי משתלמים לשנה האחרונה, בדיוק בשבוע בו עולה לאקרנים החלק האחרון (בינתיים) בטרילוגיה של ג'ייסון בורן, "זהות אבודה" (אח, המתרגמים בארץ. כמה יצירתי…).

השחקן הכי משתלם (כלומר, כזה שהמפיקים מקבלים תמורה כספית גבוהה ביחס להשקעה) בהוליווד, נכון להיום, הוא לא אחר מאשר מאט דיימון. כן, כן. אותו ילד טוב בוסטון שלקח את אמא שלו לטקס האוסקר, בשנה בה זכה בפרס על התסריט של "וויל האנטינג". אותו שחקן נאה שיוצרי סאות'פארק לעגו לו בצורה חסרת רחמים בסרטם הגאוני "טים אמריקה", כשהציגו אותו כאדם חסר אישיות, דביל מושלם, שיכול לומר רק שתי מילים: "מאט דיימון!".

אין ספק שמאט דיימון הוא שחקן מוכשר, ועיקר הכוח שלו מתבטא דווקא בחוסר המשחק שלו – כשהוא מביט למצלמה במבט קצת סתום, שלא אומר הרבה, ועיניו מבטאות חוסר אונים, או כעס בלתי נשלט.

כזה הוא מאט, וכזה הוא ג'ייסון בורן, הדמות שהזניקה אותו למעמד כוכב, והשאירה את חברו לעשייה (בן אפלק) לדשדש בשוליים בתור גיבור קומיקס חבוט ומעורר רחמים.

וכמה אירוני זה שהדמות שהפכה את דיימון לכוכב על היא בסך הכל מעטה חלול של אישיות לא קיימת, שהרי אין באמת ג'ייסון בורן. בשני הסרטים הקודמים בסדרה דיימון התרוצץ ברחבי העולם בניסיון להבין מי הוא באמת, ולמה ארצו הפכה אותו לרוצח חסר רחמים, מכונת הרג משומנת שלא ניתנת לעצירה. היו כאלה שגיחכו לנוכח העובדה שדיימון משחק את… ובכן, את עצמו: אישיות חלולה שמייצגת משהו הרבה יותר גדול – בורן את האמריקאים שהממשלה שלהם משקרת להם בפרצוף, ודיימון את המוסד ההוליוודי השמרני – תן לנו אותם חטובים, עם פנים נקיות וחיוך של מיליון דולר, ואנחנו כבר נעשה מהם כוכבים.

ההבדל המהותי בין דיימון לשאר הכוכבנים חסרי האישיות ששוטפים את רחובות הוליווד הוא שדיימון, בניגוד לבדיחות עליו, הוא בחור די חכם. לאחר כמה ניסיונות כושלים לשחק את המשחק ההוליוודי, הוא התחבר לאנשים הנכונים – ג'ורג' קלוני, סטיבן סודרברג, והחל לבחור בפינצטה את הפרויקטים שלו. וכך ראינו אותו בסרטים שוברי קופות שגם זוכים לאהדת הביקורת כמו סדרת סרטי "אושן", "סוריאנה", "השתולים" וכמובן – סדרת ג'ייסון בורן.



בעוד הסרט הראשון בסדרה ("זהות כפולה") היה משב רוח מרענן בשמי הוליווד (קרי, סרט אקשן חכם, ששואף השראה ברורה ממותחני הקונספירציה של שנות השבעים), הסרט השני ("זהות במלכודת") היה קצת קשה יותר לעיכול. את כסא הבמאי תפס פול גרינגראס האירי (במקום דאג לימאן), ולמרות שהסרט השני היה הצלחה קופתית גדולה מקודמו, הוא היה פחות טוב.

הסיבה היא פשוטה, ובכלל לא קשורה לדיימון, שהרי הוא משחק בדיוק אותו דבר בכל שלושת הסרטים (קצת אבוד, קצת המום, לא מחייך, מרביץ הרבה וטוב) – בעוד דאג לימאן הוא בחור ממזרי, שמביים בקריצה, גרינגראס מפנה אצבע מאשימה כלפי אמריקה, והוא נטול הומור לחלוטין. מי שעוד היה בספק לגבי הכוונות של גרינגראס, בא על מקומו ביצירת המופת שלו "יונייטד 93" (בעברית "טיסה 93").

גרינגראס מביים בנוקשות, במצלמה תזזיתית חמורת סבר, מתעקש על לוק ריאליסטי, ונדמה כי הוא מתעקש להניח את התסריט המקובל בצד. "יונייטד 93" היה יצירת מופת, אבל תסריט לא היה שם – אין התחלה אמצע וסוף, אלא הצצה סמי תיעודית אל הרגעים האחרונים של נוסעי הטיסה הארורה ההיא.

"זהות במלכודת", היה שעתיים מותחות אבל מעייפות את העין – המצלמה של גרינגראס לא נחה לשנייה, ודיימון קופץ ממדינה אחת לשנייה, מרביץ לעוד סוכן ועוד שוטר, ומשאיר את הצופים עם בעיה גדולה מאד – לא ממש אכפת לנו מה קורה בסרט, ומי נגד מי (כי את זה הבנו אחרי עשר דקות של סרט). אנחנו יושבים ובוהים. ממש כמו ג'ייסון בורן, אנחנו נשארים עם שתי הבעות – המומים, והמומים יותר.

ולמי שקיווה להפתעה בסרט החדש בסדרה, התקווה לא תגיע מגרינגראס – "זהות אבודה" הוא המשך ישיר של הסרט הקודם – מתחיל במרדף, ולא מפסיק במשך שעתיים. שוב, העלילה ברורה לחלוטין. אין הפתעות, אין טוויסטים. את האמת, גם אין ממש עלילה – ג'ייסון בורן פשוט רץ ממדינה אחת לשנייה, מפצח ראשים כמו שלא עשה עד היום, ומגלה מי הוא באמת. וכרגיל – המצלמה של גרינגראס לא מרפה לרגע, כאילו מבהירה לנו שמה שאנחנו רואים זה המציאות, כאילו אנחנו רואים סרט דוקומנטארי שבמקרה מתעד את הרוצח הכי מיומן במערב. אם להיות לרגע פלצן, ולהשתמש במונחי תסריטאות גבוהים – איפה המאורע המחולל? איפה נקודות המפנה? איפה ההזדהות שלנו עם הגיבור?



שלא יהיה ספק – "זהות אבודה" הוא פצצת אקשן נדירה – שעתיים מגניבות לחלוטין שכל כולן מוקדשות לפירוק המילה "אדרנלין" לגורמים. אבל בסוף השעתיים הללו נותרנו עם השאלה הפשוטה – ככה? זהו? אחרי שלושה סרטים, ג'ייסון בורן מסיים את הקריירה בטון כזה, של החמצה?

כמה נקודות למחשבה – האם ייתכן שפול גרינגראס, למרות האג'נדה המציאותית הנוקשה שלו, למד כמה טריקים מגאון האקשן, הפירומן מייקל ביי ("ארמגדון", "הרובוטריקים")?

והאם, למרות שסדרת הספרים (שעליה מבוססת סדרת הסרטים) נקטעה לאחר הספר השלישי, מפאת מותו של המחבר, רוברט לאדלום, אנו נזכה לראות עוד ממעלליו של ג'ייסון בורן?

ונקודה אחרונה – מאט דיימון כבר הוכיח לעולם שהוא קצת יותר מפרצוף יפה, אלא שחקן מוכשר, כזה שגם מוכן להקריב כמה חודשי אימונים מפרכים בשביל להיראות כאילו הוא ממש יודע מה הוא עושה בקרב מגע. מישהו כבר מוכן לתת לו תסריט לסרט אקשן אמיתי – מכות, דם, אש ותמרות עשן? איזה פריקוול ל"רמבו"? איזה חיקוי חדש ל"מת לחיות"? משהו שיצדיק סוף סוף את המעמד שלו כשחקן המשתלם ביותר בהוליווד…

ובלי אף מילה אחת רעה על בן אפלק, הא???

זהות אבודה, ארה"ב 2007. במאי: פול גרינגראס. שחקנים: מאט דיימון, ג'ואן אלן, פדי קונסידין, אדגר רמירז, ג'וליה סטיילס, דיויד סטראטאירו. 111 דקות.