והדרת פני זקן

"אתה יודע, אור", אומר אביב לאחיו לפני השינה, "אני מאוד עצוב שסבא אביגדור צריך למות".

כששמעתי את הילדים משוחחים על כך, האמת היא שהופתעתי. סבא אביגדור, שהוא הסבא שלי והסבא-רבא של השניים, לוקח את אביב מדי יום אל הגן. באותו הזמן אני מסיע את אור לגן אחר ביישוב סמוך. האם אביב שמע משהו שטרם הותר לפרסום?

סבא אביגדור בן 86. יש לו אחות תאומה ואפילו אחות גדולה המבקרות מדי פעם. מאז שהייתי ילד, תמיד חששתי מהיום שבו אצטרך להיפרד ממנו וממלכה, סבתי הצעירה ממנו אך בשלוש שנים. כילד הרגעתי את עצמי ש"יש זמן" עד שתגיע העת ללכת בדרך כל בני האדם. אז כבר אהיה חייל, חשבתי לעצמי. חיילים נראו אז מבעד לעיניי הילדותיות כמי שדבר אינו יכול להפחיד אותם או לפגוע בהם. מאז הייתי חייל וגם מילואימניק, והריני כבן 37. והחשש מהיום הזה שבו יגיע הזמן לומר שלום אינו מתעמעם במאומה.

"סבא אביגדור הוא הכי זקן במשפחה", ממשיך אביב להסביר ומרגיע אותי שאין סכנה ספציפית, ברוך השם. "אז ככה החליטו. שמי שהכי זקן – מת ראשון".

"נכון", משיב לו אור בדרכו האופטימית. "אבל מי שהכי זקן הוא גם הכי חכם. בגלל זה סבא אביגדור יותר חכם מכולם, אפילו מסבתא מלכה".

שמחת זקנתו

בבוקר התקשרתי לסבא. "אתה יודע, אביב ואור החליטו שאתה הולך ראשון", סיפרתי לו. ידעתי מה תהיה תגובתו, והוא אכן לא אכזב.
"אלה ילדים חכמים מאוד", הוא צוחק. "באמת. אני לא אומר את זה רק כי הם הנינים שלי". לפני יותר מעשר שנים עבר סבא אביגדור התקף לב. לאחר הניתוח הוא פשוט חזר לאיתנו כאילו לא אירע דבר. אני חושב על כך שלו היה הדבר מתרחש לפני 20 או 30 שנה, לא היתה עדיין הטכנולוגיה להציל אנשים ממצבים כאלה. זה ללא ספק היה נגמר במוות, ואנשים בגילו של סבא לא היו זוכים להכיר את ניניהם.

לסבי ולסבתי שבעה נינים, בלי עין הרע. יחד הם הופכים להם את הבית ועושים שמח. אביב ואור אפילו המציאו דרכים חדשות לשחק בסבא. כאשר הוא יושב על כורסתו, הם מתייצבים משני צידיה. אחד מהם מכריז "היכון, הכן, צא!", ואז פותחים בתחרות נשיקות, כל אחד על הלחי שבצידו.

אני מביט בילדים ובסבא. בגילם, הם פאר היצירה האנושית. מכונות משוכללות במלוא פריחתן. עורם מתוח, תפיסתם חדה ועיניהם בורקות ניצוצות של חיוּת שובבה. לעומתם, סבי הייקה נולד ב-1924 ברפובליקת וויימאר, שהפכה לגרמניה הנאצית כעבור תשע שנים. גוו מעט שח, עורו חרוץ קמטי שנים, אבל עיניו בורקות באותה שובבות.

לאור ולאביב מותר לעשות בבית של סבא ככל שיעלה על רוחם. "לו היו יודעים בייקה-לנד מה אתה מרשה לנינים שלך", הערתי לו לא פעם, "כבר מזמן היו שוללים לך את האזרחות".

"אתה לא היית יותר טוב מהם", הוא עונה. "חוץ מזה, זה הבית שלי ואני קובע איזה חינוך יהיה פה".

ומה עם דרדס-סבא?

ה"חינוך" של סבא מורכב בעיקר מתמהיל של ביקורת על גננות ומורים, בדיחות על חשבון סבתא והרבה מתיחות ושיגועים. רק בשבוע שעבר "גילה" בסוד לנכדיו שהוא מחזיק במחסן שבחצר שק מלא זהב, בדיוק כמו זה שמצאו הדרדסים ביער.

"השתגעת?", נזפתי בו. "הנינים שלך מספרים לכל החברים שלהם שיש לך זהב במחסן. אתה מחפש בכוח פורצים שיבואו לשדוד אותך?".
"אתה צודק", מחייך סבא אביגדור את חיוכו בן ה-86. "אני כבר לא כל כך צעיר. אולי תעזור לי לקבור את הזהב בגינה?".

לסיכום

אור: "סבא, אבא לא מרשה לנו כל כך הרבה עוגיות".
סבא אביגדור: "אז נעשה נגדו מלחמה. רוצה לראות איך אבא שלך מקבל ממני מכות על הטוסיק?".
אביב: "נו, סבא, די. אתה שוב מתנהג כמו תינוק".