ואלה תולדות הנברשת
אף אחד לא יכול ליטול מהנברשות את הקסם שאופף אותן
השנדליר, או בשמה העברי – הנברשת, הומצאה בימי הביניים. המקומות בהן נתלו גופי התאורה עתירי הממדים היו לרוב כנסיות ומנזרים ומקומות ציבוריים אשר נזקקו לתאורה שתצליח להאיר חלל גדול. העיצוב הראשוני היה צלבי עץ שנתלו על ידי חבל לתקרה ועליהם ננעצו נרות בכמות שסיפקה תאורה חזקה ומרהיבה.
החל במאה ה-15 חלה התרחבות בשימושן של הנברשות. הן החלו לתפוס את מקומן בבתי העשירים ועיצובן התבסס על טבעות וכתרים. הנברשת נתפסה כאביזר פופולרי המסמל סטטוס ומעמד, וגם בשלב עיצובי זה ניתן היה לראות נברשות מרשימות יותר ומרשימות פחות.
כאשר ייצורן של הנברשות נעשה פשוט יותר, הן החלו להגיע גם לבתי המעמדות הנמוכים יותר במאה ה-18. התפתחות נוספת שהחלה במאה זו היא עבודות הזכוכית שהביאה להופעתן של נברשות הקריסטלים.
המאה ה-19 הביאה עימה את השימוש בגז ומאוחר יותר בחשמל, מה שכמובן השפיע על אופן פעולתן והספקן של הנברשות, אך חשוב לציין כי על אף השימוש בגז ובחשמל כאנרגיה, נברשות אשר התבססו על נרות לא חדלו מלהתקיים. הן היו נברשות גדולות, קלאסיות ושמרניות יותר.
במאה ה-20 הפך האלמנט העיצובי להיות חשוב לא פחות מהאלמנט האינסטרומנטלי, והשימוש בנברשות גדולות ומרשימות במקומות ציבוריים שונים הולך ומתרחב.
השנדלירים של מאירוביץ
ומי הכי אוהב אותן בארץ ומוכן לטוס בשבילן לשווקים נידחים בחיפוש אחר אמנים אנונימיים, מצויד בקריסטלים מכל הסוגים למקרה שיצטרך לתקן את חלקן?
קוראים לו משה מאירוביץ והוא אוסף ומטפח נברשות מכל הסוגים מזה 50 שנה. אפשר למצוא אצלו גוף תאורה על נפט, על גז, גופי תאורה בני 100 ו-150 שנה,ו הכל מקורי עם תיקונים שאף עין לא תבחין בהם.
אך יותר מכל אוהב מאירוביץ את נברשות הקריסטל, ומהן יש לו מכל טוב העולם: קריסטלים מתוצרת צ'כיה, אוסטריה, בלגיה, איטליה, צרפת ועוד. ישנם קריסטלים צבעוניים, אך בשוק נחשב הקריסטל השקוף ליקר ביותר. לפני כ-42 שנים פתח משה את החנות שלו בדיזנגוף לשם אסף את כל הנברשות שליקט בכל רחבי העולם ותיקן בידיו.
את השנדלירים שלו החלו להתקין במקומות ציבוריים רבים, החל בבתי קפה, דרך שימוש בתפאורות בהצגות תאטרון הבימה וכלה במעונות של רבים וידועים.
היום ניתן לראות נברשות מקוריות וכאלה שייצר בעצמו בחנויות "סבון של פעם" בארץ ובניו יורק, בפרסומות רבות וכמובן בבתים פרטים.
המבחר בחנות של מאירוביץ עצום וכולל שנדלירים אותנטיים וגם גופי תאורה מקוריים נוספים המאפיינים את שנותיהם היפות, החל משנות ה-50 ועד לשנות ה-80.
במשרד רוט-טבת פגשתי את יעַל ורואי, בעלי משרד לעיצוב המתמחים בעיקר במקומות בילוי, אך גם בחללים ציבוריים אחרים, ושוחחתי איתם על היחס והשימוש בנברשות בעולם העיצוב.
לדבריהם, השנדליר שימש מיום המצאתו תמיד כאלמנט מרכזי הממקד אליו את האנרגיות בחלל.
יעל ורואי טוענים כי לגופי תאורה יש נוכחות רבה בחלל, והם יכולים להעניק הרבה אופי וסגנון למקום. אך השנדליר הקלאסי אינו אלמנט שאנו מרבים להשתמש בו לעתים קרובות בעיקר בגלל הפופולריות הגואה שלו. היום אפשר למצוא בכל שווארמיה ופיצוציה שנדליר, מה שגורם לירידת ערכו כגורם מקשט שאמור לשדרג את המקום.
באופן כללי בעיצובים שלהם הם אוהבים לקחת אלמנט מוכר ולשנות אותו עם חומרים מפתיעים או לעשות בו שימוש לא קונבנציונלי. בנוגע לשנדליר – זה מה שנעשה למשל בעיצוב ה"שנדליפה", והיא משמשת כאלמנט מרכזי לאולם הגבוה והארוך של הלאונג' בר "סלונה" ביפו. השנדליפה היא למעשה שנדליר שעשוי מחומר פשוט ויומיומי: ליפות.
כמעצבי מקומות בילוי ליליים, מחפשים יעל ורואי חומרים שיפזרו או ישברו או יחזירו אור בצורה מעניינת. בליפות הם מצאו דיפיוזר מצוין שמרכך את האור החד של נורת הליבון.
במקרה אחר הם יצרו שנדליר הבנוי מסלי שוק העשויים פלסטיק צבעוני. בתוך כל סל מוקמה נורה העטופה במעטפת בד מיוחד, וכך התקבל שנדליר ייחודי, עליז וצבעוני, ובעל מראה קליל והומוריסטי. בשני המקרים מדובר על משחק שבנוי על הניגוד בין העשיר לפשוט, כאשר נוצר אלמנט מרכזי ובולט המסוגל "להחזיק" את החלל סביבו, למרות העובדה שנעשה פה שימוש בחומרים פשוטים, יומיומיים וזולים, כאשר אף אחד איננו מצפה שיקבלו מקום כזה של כבוד.
התשובה העכשווית לשנדליר
מצאתי את ה-I2D בחברת גוף תאורה בעל מספר מקומות לנורות, שנראה לי כתשובה הולמת לעיצוב העכשווי של הנברשות המקוריות.
שאלתי את אלישע טל ואייל קרמר, על הקשר בין גוף התאורה שייצרו לבין השנדליר המקורי.
"השנדליר נולד מתוך הצורך להאיר חללים גדולים בעזרת מספר גדול של נרות. מבנהLight Treeהשנדליר שיקף בתחילה את מבנה הצלב ובהמשך התבסס על מבנים מעגליים דמויי כתר", מסביר אלישע.
"האקראיות ופיזור חופשי יותר של המנורות הביאו לכלל תוצאה עיצובית חדשה ועכשווית. ה- Light Tree מורכב ממספר גדול של יחידות בסיס זהות עשויות מפורצלן לבן, מעין בית מנורה עם 3 התפצלויות כשבכל אחד מהן חיבור הברגה פשוט של מנורת ליבון. ההשראה לעיצוב זה נבעה מהתבוננות בשיבולת החיטה, מהמבנה הפשוט והמודולרי של זרעי החיטה והאופן שבו שני גרעיני החיטה מחוברים לשיבולת.
"השיטה מאפשרת חופש עיצובי מוחלט והרכבה של מגוון רחב של קונפיגורציות על ידי המשתמש. חיבור של מספר גדול של יחידות כאלו מאפשר בנייה של גופי תאורה גדולים ומורכבים למעין אובייקטים דמוי עץ. ריבוי המנורות והמבנה המעונף יוצרים קשר צורני ברור לשנדליר המסורתי".
הקריסטל – מרכיב דומיננטי בשנדליר הקלאסי
אבן הקריסטל היא למעשה סוג של זכוכית המצטיינת בחוזקה ובעמידותה לאורך שנים.
הזכוכית הראשונה הייתה הזכוכית הגעשית, שנוצרה בידי הטבע על ידי לבה לוהטת שהתקררה על האדמה וכך הפכה לסוג אבן ששימש לחוד החץ של הצייד. סוג זכוכית זה נקרא "או בסידאן".
מתקופת המקרא אנו למדים כי הזכוכית נחשבה עוד בגילויה לחומר יקר (לפי ספר איוב כ"ח 17: "לא יערכנה זהב וזכוכית". כלומר, הזכוכית הושוותה בערכה לזהב).
המקורות מספרים כי טכניקת ייצור הזכוכית הומצאה לראשונה בעירק, בסביבות המאה ה-15 לפני הספירה ומשם התגלגלה הטכניקה למדינות נוספות ועם השנים השתכללה.
"הזכוכית הפניקית" ששימושה החל ב- 100 לפני הספירה, נחשבת מהמיוחדות יותר, ואפשר לראות בה מגוון צבעים ועיטורים שהיוו אמנם שדרוג לזכוכית השקופה, אך עם השנים נחשבה דווקא הזכוכית הצבעונית לזולה יותר.
טכניקת ניפוח הזכוכית שהומצאה במאה הראשונה לפני הספירה והתחילה בירושלים, היא שהביאה לירידת מחירי הזכוכית, וייצורה הפך למהיר וזול במקביל לשכיחותה בשוק.
בשל תכונותיה של הזכוכית – עמידות, ברק, אפשרויות הסיתות וכמובן טכניקת הייצור שהפכה לקלה עם השנים, החלו לעשות בה שימוש גם במקומות אחרים שנדרשו בהם עיצובים, הן בתכשיטים והן בשנדליר כעיטור גופי תאורה המנצלים את שקיפות החומר.
ואם בקריסטלים עסקינן, אי אפשר לא להזכיר את דניאל סברובסקי, יצרן הקריסטלים הגדול בעולם שייצר ב-1892 את המכונה לחיתוך הקריסטלים ששימשה אותו גם במפעל שהקים בהמשך באוסטריה.
השנדליר מטביע את חותמו גם בתחום התכשיטנות ומשתלט על פלחי שוק לתקופות לא קצרות, כאשר גם בימים אלה ניתן לראות עגילי שנדליר על אוזניהן של כוכבות הוליווד, כמו גם על דוכני המכירה בשוק בצלאל.
מתוך: נישה
לעשיית מנוי, לקבלת מגזין מתנה