השד כן נורא כל כך
על המחלה שמאיימת להכחיד את השדים הטסמניים והדרך להילחם בה
"נראה לי שלכדנו שד אחד", אומרת שלי בהתרגשות כשהיא בודקת את המלכודת הראשונה באזור המיוער במפרץ פרייסינט (Peninsula Freycinet). אני ניגשת בשקט, כורעת ליד מלכודת שמונחת מתחת לעץ, מוסתרת מעט, ופותחת את הדלת בזהירות. זוג עיניים ישנוניות מביטות בי בשעת בוקר מוקדמת זו. שד טסמני שחור פרווה עם כתמים לבנים על החזה והצוואר מכורבל בפינת המלכודת, מועך את פיסת בשר הוולבי שפיתתה אותו להיכנס לתוכה. מבטו החשדני ושפמו הזקור חושפים את חרדתו.
אני סוגרת בעדינות את דלת המלכודת וקוראת לשלי. יחד אנחנו שולפות את ערכת השדה עם הציוד הנדרש למדוד את השד ולסמן אותו: שק יוטה, מכשירי בדיקה ומדידה, משקל, כפפות ודפי רישום.
אנחנו עוטות את כפפות הגומי ו"שופכות" בזהירות ובזריזות את השדון לתוך השק. שם הוא מרגיש בטוח ורגוע יותר.
שלי מצליחה לחלץ את ראשו מהשק ומתחילה לעבוד: היא אוחזת את גופו השרירי בין ברכיה ומחדירה לעורפו שבב זעיר, משדר בגודל של גרגיר אורז שיאפשר לעקוב אחריו בהמשך. למרות המחט העבה, השד נשאר רגוע לחלוטין בחיקה של שותפתי. אני תוהה מדוע יצא לבעל החיים הזה מוניטין רע כל כך.
מחירה של הבוּרוּת
שלי לכיש, דוקטורנטית אוסטרלית, היא בת לאם מקומית ולאב קיבוצניק
ישראלי . הצטרפתי לשלי כמתנדבת בעבודת המחקר שלה שנעשית בטסמניה
(Tasmania), אי מדרום לאוסטרליה, ובה היא חוקרת מחלה מסתורית שתוקפת את השדים הטסמניים (Sarcophilus harrisii), חיות הכיס הטורפות הגדולות ביותר ששרדו בעולם.
השד הטסמני הוא בעל החיים האוסטרלי המושמץ ביותר. דורות של ילדים גדלו על סיפורי אימה על השד הטסמני שיטרוף אותם אם יאבדו ביער. הוא נתפש כטורף מרושע ומזיק, בעל מלתעות נוראיות וקיבת פלדה שמעכלת הכל – מקוצי קיפודן ועד מגפי גומי. אם נוסיף את הקולות המיוסרים שמשמיעים השדים הטסמניים בשעת קרב או בעת ההזדווגות, לא נתקשה להבין את מקור התדמית הזאת.
בורות ושנאה חסרת שחר גרמו לרדיפת השדים הטסמניים, ורבבות מהם הושמדו בידי רועים וחוואים מקומיים שהאמינו כי הם מסוכנים להם ולעדרי הצאן והבקר שלהם. אלא שהשדים הם בעיקר אוכלי נבלות, ורק לאחרונה התחילו החוואים להבין את תפקידם החשוב בשמירה על המערכות האקולוגיות המקומיות. הם מנקים מהשטח נבלות, לפני שהן הופכות למקור של מחלות וזיהום. היכחדותם של השדים מאזורים שבהם היו בעבר רבים מהם קידמה תובנה זו בקרב המקומיים.
השדים הטסמניים, ששרדו שנים של הרג, תאונות דרכים קטלניות וצמצום שטחי מחיה, ניצבים כעת בפני איום חדש וקטלני במיוחד: מחלה מסתורית תוקפת אותם ומאיימת להכחיד את אוכלוסייתם. חוקרים ומתנדבים קיבלו עליהם את אחד הפרויקטים המחקריים הגדולים בתולדות טסמניה – לגלות מה גורם למחלה וכיצד אפשר לעצור אותה.
הכל התחיל משד אחד נגוע
המחלה התוקפת את השדים נקראת DFTD (devil facial tumor disease), והיא מתבטאת בצורת גידולים סרטניים אלימים וקטלניים. מאז שהתגלתה לראשונה בשנת 1996 בצפון טסמניה, חיסלה המחלה כבר יותר מארבעים אחוזים מאוכלוסיית השדים באי. נכון להיום היא התפשטה על פני יותר ממחצית שטחה של טסמניה, והאוכלוסיות הנגועות בה איבדו עד 90 אחוזים מפרטיהן. המחלה, שגורמת למוות בתוך ארבעה עד תשעה חודשים, מאופיינת בגידולים כיביים המופיעים באזור הראש, הצוואר והפה של החיה. הגידולים מתפתחים במהירות ומתפשטים לעתים גם לשאר הגוף. במקרים רבים מאבד השד את יכולתו לאכול, ורבים מתים למעשה מרעב. מראהו של שד נגוע בשלבים מתקדמים של המחלה הוא מחזה קשה ומעציב מאוד.
שלי ואני בוחנות שוב את השד שלכדנו. שלי פוערת את פיו,
ו-42 שיניו החדות מנצנצות בשמש. לשמחתנו הוא נראה בריא ואין כל סימן לגידולים. שלי לוקחת דגימה של רקמת עור מאוזנו לצורך המחקר הגנטי. כעת אנחנו בודקות את איברי הרבייה שלו, ומגלות שהוא בעצם היא. עם כיס נפוח מחלב, הנקבה שלנו ודאי משתוקקת לחזור לגוריה. אנחנו פותחות את השק כדי לשחררה בעדינות. היא מהססת. אור היום מסמא אותה, שהרי היא חיית לילה, והשק נראה מקום בטוח יותר. היא נשארת במקומה לכמה רגעים, לא מוטרדת מהמצלמה שלי, לא מודעת לתרומתה למחקר שמטרתו להבטיח את קיום מינה.
ניתוח של דגימות רקמה ודם מהשדים החולים כבר הביא לתובנות מפתיעות בנוגע למחלה: בניגוד לרוב סוגי הסרטן הידועים, תאי סרטן ה-DFTD אחידים לגמרי. אין שום הבדל בין תאים שנלקחו מפרטים שונים, והם נראים ממש כשיבוט זה של זה. במילים אחרות, סידור הכרומוזומים החריג בתאים החולים זהה בכל אחד מהגידולים שנמצאו בכל אחד מהשדים הנגועים. במאמר שפורסם לאחרונה במגזיןNature , מעלות הציטו-גנטיקאיות אן מרי פירס וקייט סוויפט את האפשרות שה-DFTD הוא סוג של סרטן מידבק, המועבר על ידי השתרשות התאים הסרטניים עצמם בגוף בעקבות נשיכות בזמן מאבק או הזדווגות.
תהליך כזה של העברת תאים ישירה בין פרטים ידוע רק עוד בסוג אחד של סרטן, המוכר כמחלת מין אצל כלבים. צורת הדבקה כזאת מראה שמקור המחלה הוא, ככל הנראה, שד אחד בלבד. בעל חיים זה נחשף בוודאי לחומר מסרטן ופיתח גידול. תאי הגידול עברו תהליך שיבוטי-אבולוציוני שבסופו הפכו לתאים מידבקים. מחקר מעבדה שנערך כעת מתמקד בהבנת התפתחותם של התאים החולים וסידורם הכרומוזומלי. מחקר אחר מנסה לזהות את החומר הכימי ש"הפעיל" את הסרטן, אולם מכיוון שחומרי הדברה וכימיקלים רבים היו בשימוש בטסמניה במשך שנים רבות, האפשרויות הן כמעט אינסופיות. החוקרים עדיין זקוקים לזמן לא מועט כדי לברר את התשובות לשאלות האלה, ולא פחות חשוב, כדי לפתח בדיקה לזיהוי המחלה ובסופו של דבר לפתח גם חיסון מפניה.
מרוץ נגד השעון
אולם לשדים הטסמניים אין זמן. המחלה האלימה מתפשטת במהירות ברחבי האי ומכחידה אוכלוסיות שלמות. ברור שדרושה פעולה מהירה ודחופה אם רוצים להציל את השד הטסמני מגורל קרובו הנכחד, הנמר הטסמני
(Thylacinus cynocephalus). היעלמותו הסופית של הנמר הטסמני מהטבע בשנת 1930, לאחר שנים של רדיפה וציד, היא מקור לחרטה גדולה בטסמניה וגורם משמעותי בתמיכה הרחבה שזוכים לה מאמצי ההצלה של השדים.
אחת מתוכניות ההצלה שנקטה ממשלת טסמניה היא יצירת "אוכלוסיית ביטוח": שדים בריאים מוחזקים בבידוד ומיועדים להיות גרעין רבייה שצאצאיו יוחזרו לטבע כשהדבר יתאפשר. בעתיד מתכננים לבסס אוכלוסיות בריאות הרחק מהאזורים הנגועים בטסמניה, אפילו ביבשת אוסטרליה עצמה, שבה חיו בעבר שדים טסמנים . עוד תוכנית שנבחנת כעת היא הרחקה שיטתית של פרטים נגועים מאוכלוסיות מבודדות למחצה בחוף המזרחי של טסמניה. הנחת היסוד היא שהרחקת החיות החולות, שהן מקור לזיהום, תעזור לדכא ולבסוף אף להעלים לגמרי את המחלה.
תוכניות אלה הן צעדים ראשונים וחיוניים למניעת היכחדותו של השד הטסמני מהטבע, אולם הבטחת הישרדותם של בעלי החיים הללו תלויה ביכולת החוקרים לתת מענה לשאלות רבות שעדיין אופפות את המחלה. בין השאר החוקרים מנסים להבין כיצד משפיעה המחלה על פרטים בודדים ועל אוכלוסיות שלמות, כיצד היא מועברת בין הפרטים ובין האוכלוסיות וכיצד היא משפיעה על קצב ההתרבות. הבנת הנקודות האלה היא מכרעת בקבלת החלטות הנוגעות לניהול מאגרי מידע על השדים הטסמנים. מאחר שכמות הניסויים שאפשר לבצע מוגבלת, החוקרים משתמשים גם במודלים מתמטיים כדי לקבל תוצאות משוערות שיעזרו להם לנחש אילו פעולות יהיו משמעותיות ביותר בדרך להציל את השדים.
הודות לשיתוף פעולה בין החוקרים ובין גופים ממשלתיים, התשובות מתחילות לצוץ. אף שהנושאים ושיטות המחקר הקשורים למחלה רבים ושונים, מטרתם משותפת: מציאת כלים וניהול מערכתי נבון בדרך להצלת השד הטסמני. אחת השיטות היא סימון הפרטים על ידי שבבי מחשב ומיפוי מיקומם, דבר המסייע להבנת הקשר בין צפיפות האוכלוסייה באזורי מחיה מסוימים ובין קצב התפשטות המחלה. משדרי רדיו זעירים הנישאים על צוואר החיות מראים את דפוסי המפגשים בין הפרטים, תדירותם והמיקום שלהם. בעזרת הנתונים שנאספים אפשר לנסות לחזות מי הן קבוצות הגיל והמין העיקריות האחראיות להפצת המחלה.
התקווה נמצאת בדור הצעיר
השֵׁדה ששחררנו עדיין נשארת לרגלינו, מבולבלת מהמצב. כמה מחיאות כפיים וטפיחה קלה על גבה מעודדות אותה להתרחק אל תוך היער. אנחנו שומעות את קולות הענפים היבשים המתנפצים מתחת לרגליה, ופונות לנקות את המלכודת משאריות הבשר ומהלכלוך שהשדה השאירה אחריה, בטרם נניח פיתיון חדש ללילה הבא. שדה זו היא אחת מחיות רבות ששלי לכדה, בדקה ושיחררה חזרה לטבע במהלך מחקרה. המחקר הספציפי שלה עוסק בהשפעת המחלה על הדינמיקה הקבוצתית של אוכלוסיית השדים הטסמניים באזור הר ויליאם (Mount William National Park) ובפארק הלאומי פרייסינט
(Freycinet National Park) בחוף המזרחי של טסמניה. באמצעות השוואת נתונים דמוגרפיים לפני הגעת המחלה לאזורים האלה ואחריה אפשר לקבוע כיצד משפיעה המחלה על השדים כפרטים וכקבוצה.
הנתונים שנאספו עד כה מדאיגים. בשתי האוכלוסיות ששלי בדקה גרמה המחלה לירידה דרמטית ביכולת ההישרדות של השדים, ובעקבות זאת חלה הידלדלות ניכרת ומהירה במספרם. בתוך שלוש שנים מרגע הגעת ה-DFTD לאזור חדש עלולה כמות השדים בו לקטון בחמישים אחוזים מדי שנה! הראשונים שנדבקים ומתים הם הבוגרים, והם מותירים אחריהם בעיקר גורים ומתבגרים כבני שנה. עם היעלמות הבוגרים מהשטח, מתחילים סימני המחלה להיראות גם בקרב הצעירים.
נדיר ששדים חולים ישרדו די זמן כדי להתרבות ולהמליט, ולכן לנקבות באזורים הנגועים יש היום הזדמנות להמלטה אחת לכל היותר במהלך חייהן. לשם השוואה, נקבה באזורים נקיים ממחלה יכולה לחוות ארבעה מחזורי רבייה בתקופת חיים של חמש עד שש שנים. עדיין לא ידוע אם גיל ההידבקות עלול לרדת אל מתחת לשנה, שכן בינתיים לא דווח על חיה מתחת גיל 13 חודשים שחלתה. אם הפרטים הצעירים יופרדו מהבוגרים או יתחסנו בדרך כלשהי מפני המחלה, תוכל הקבוצה לשרוד, להמשיך את השושלת ואולי אף לבלום את התפשטות המחלה.
יש לציין שפוריות הפרטים הבריאים ששרדו באזורים נגועים דווקא עולה, שכן יש פחות תחרות על אזורי מחיה ועל מקורות מזון, והנקבות מתעברות מוקדם יותר. למרבה הצער התהליכים האלה אינם מהירים דיים כדי לפצות על אובדן החיות שלא שרדו, ומניתוח נתונים עולה שהקבוצות שנפגעו ייעלמו לחלוטין בתוך 10 15 שנים.
בינתיים אנחנו מתארגנות להמשך יום העבודה. בזמן שאני מעבירה את התמונות מהמצלמה למחשב, שלי מספרת על אהבתה הרבה לשדים הטסמניים. לדבריה, הם מייצגים את כל היפה והפראי בטסמניה ובאוסטרליה כולה. היא מקווה ששילוב של תשומת לב עולמית, תמיכה ציבורית רחבה ומחויבות של החוקרים ושל ממשלת טסמניה יעזור לשדים הטסמניים לשרוד בערבות טסמניה עוד שנים רבות.
תודה מיוחדת לשלי לכיש שאפשרה לי להצטרף אליה למסע הזה. תודה ליובל לוסקי ולהלל לכיש על עזרתם בתרגום
מתוך: מגזין מסע אחר
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה