סמטת כנען: הצצה בלעדית לספרה החדש של חוה אלברשטיין

חוה אלברשטיין הוציאה ספר אוטוביוגרפי ראשון, שבו היא פותחת את הדלת לחייה האישיים והאמנותיים במסע אינטימי בין ילדות בקריות, זיכרונות מבן זוגה שנפטר, הבמאי נדב לויתן, והלהיט הגדול ביותר שלה, שהופק על ידי ירוסלב יעקובוביץ'. הספר, "סמטת כנען", כתוב בקולה הייחודי של אלברשטיין – חכם, צנוע, לפעמים מצחיק, תמיד נוגע. אנחנו מביאות לכן הצצה ראשונה ובלעדית לשלושה קטעים מתוכו – שנוגעים בעדינות באהבה, בשורשים, במוזיקה, בזיכרון ובגעגוע. לקרוא ולשמור בלב.

לונדון

זה היה התקליט הכי מוזר שעשיתי בחיי. שילוב של שירים שלכאורה אין שום קשר ביניהם. היה רק הרצון והצורך להמשיך ליצור, ואיזה מזל שהיה לי את ירוסלב, שפשוט זרם איתי ללא התלבטויות. אחד הדברים שאני מרבה לעשות זה פשוט לשבת ולבהות בספרייה. ואז, בלי שום מטרה, פשוט לשלוף ספר מאחד המדפים ולעלעל בו. הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה. הייתה אלימות קשה באוויר, זה היה באביב. כבר דיברו על פסח המתקרב (הלוא אצלנו מתחילים לדבר על פסח כבר בחנוכה. אנחנו מכורים לחגים) ואני מושיטה את היד ומוציאה מהספרייה את אחת ההגדות של פסח שיש לנו. אני מתחילה לקרוא ורואה ציורים של מקלות, סכינים ושריפות, והכול פתאום מתחבר לי למה שאני רואה ושומעת בחדשות. ופתאום אני נזכרת בשיר איטלקי ששמעתי פעם (בתוכנית של ישראל דליות ב"קול המוזיקה") שאמרו עליו שהוא בעצם מין חד גדיא. אני מתחילה לכתוב בעברית את סיפור המעגל הזה, התמים לכאורה: זה רודף את זה, כמו מין משחק ילדים. ואז אני מרגישה שאני צריכה להוסיף למעגל הזה גם את הקושיות שלי. בטקסט המקובל, האחרון שסוגר את המעגל הוא הקדוש ברוך הוא, שפוגע במלאך המוות. לא שמתי לב שאצלי המעגל לא מסתיים אלא נשאר עם מלאך המוות.

את התקליט "לונדון" עשינו שלושה: ירוסלב, מאיר ישראל ואני. התקליט היה כמעט כולו מאולתר. את השיר "חד גדיא" שרנו לדעתי כמעט חצי שעה. נכנסנו למין לופ של קצב וסאונדים מטורפים. היינו צריכים לערוך את השיר כדי שיוכל להיכנס לתקליט.
השיר "לונדון", גם הוא נוצר בהפתעה. שוב הבהייה בספרייה. הפעם הוצאתי את אחד מספרי המחזות של חנוך לוין ונתקלתי בשורות: "שלום, אני נוסעת". תוך כדי קריאה התיישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לשיר. כיוון שירוסלב לא גדל על השירים שלי הוא היה חף מדעות קדומות. הוא פשוט זרם איתי בלי לומר, "זה לא את" ו"זה כן את". לא הייתי יכולה לשיר שירים כמו "לונדון" או "חד גדיא" בלי ירוסלב.

עבדנו בתחושת חופש מוחלט. בחברת התקליטים החליטו לתת לנו תקציב קטן במיוחד כי החומרים לא נראו להם. התקליט הקודם, "הצורך במילה הצורך בשתיקה", לא הצליח, וזאת הייתה תקופה שבחברה ביקשו לשמוע את השירים שהאומן שלהם עמד להקליט. הם נתנו ציון לכל שיר אחרי שהשמענו להם אותו. "לונדון" קיבל ציון חמש מתוך עשר.

השיר "חד גדיא" עורר מהומות (תודה לאל שעדיין לא היו הרשתות החברתיות האלימות כל כך). הייתה אווירה מתוחה מאוד וליד הבית עמדה ניידת משטרה בעקבות האיומים שקיבלתי. באותו זמן בדיוק הציעו לי להדליק משואה ביום העצמאות. הנושא של הטקס היה העליות השונות, ואני הייתי אמורה לדבר בשם האומנים שעלו לארץ מרחבי העולם. במקהלה שהייתה אמורה לשיר בטקס התגלעו חילוקי דעות אם לרדת מהבמה כשאני אעלה. היה לי שומר ראש שלא זז ממני. הדלקתי את המשואה לכבוד הוריי ואחי וכל אנשי מעברת "שָרָלִייָה" והחברים ששיחקו בקלפים עם הוריי על המרפסת. בקבלת הפנים שנערכה אחרי הטקס במשכן הכנסת, סירב יושב ראש הכנסת דב שילנסקי ללחוץ את ידי. היה גם איסור להשמיע את השיר ברדיו. אבל המציאות הראתה אחרת ולצערי השיר עדיין חי וקיים, כואב ומכאיב.

חפש את האישה

מקובל להאדיר את שמה של האישה הקטנה שעוזרת לבן זוגה להגשים את חלומותיו ותומכת בו במלחמותיו. ומה קורה כשהמצב הפוך והאישה היא המפורסמת והמצליחה? איפה הגבר בסיפור? בדרך כלל לא ממש עוסקים בזה. יש הופעות שבסופן נערכת קבלת פנים לאומן ולאנשים הטובים שעזרו לארגן או לממן את המופע החגיגי. קוראים לזה: Meet and Greet. בפעם הראשונה שנדב הצטרף אליי לאירוע כזה, ניגש אליו אחד האורחים ובחיוך רחב ולבבי לחץ את ידו ואמר בהתרגשות: Nice to meet you, mister Alberstein. אני מנחשת שרגע כזה בסרט הוליוודי היה יכול ליצור דרמה לא קטנה, הגבר הכאילו מושפל, שהוא עצמו אומן, יעזוב בזעם את המסיבה.

אם נמשיך את התסריט ההוליוודי (או הסרט הטורקי), הסצנה תסתיים בקטטת שיכורים בבר ובסוף בתא מעצר במשטרה. לרגע גם אני הייתי נבוכה מההכרזה, והינה אני רואה שנדב זורח מאושר, מחבק אותי וצוחק בקול. "מה את נלחצת", הוא אמר, "אני אוהב את זה שאת אהובה ומצליחה. זה ממלא אותי שמחה וגאווה. אני גאה להיות הבן זוג שלך, וכל המשפחה גאה בך. מצדי שיקראו לי תמיד אלברשטיין". ידעתי שיש לי חבר שהוא הגבר החזק בעולם.

שישה מיתרים קרועים

כשהייתי בת חמש-עשרה כתבתי על שישה מיתרים קרועים כעל סוף הדרך. היום הדימוי הזה ממש מפחיד אותי, כשאתה צעיר הסוף נראה תמיד מאוד רומנטי. הרבה זמרים כתבו על זיקנה כשהיו צעירים, ותמיד בסוג של חמלה: ניל יאנג, רנדי ניומן, ז'אק ברל שנפטר צעיר מאוד, סיימון וגרפונקל. מעניין מה הם מרגישים היום, כשהם כבר לא צעירים, כלפי השירים ההם. רק פול מקרטני לא היה מבוהל אלא שר בחיוך "כשאהיה בן ששים וארבע". גם ג'וני מיטשל ראתה את החיים כבר בגיל צעיר משני הצדדים.