הפרג והאופיום

הפרג התרבותי (Papaver somniferum L.) הוא צמח חד-שנתי ממשפחת הפרגיים הגדל היטב בארצות ממוזגות או טרופיות למחצה, אך רגיש לקרה. בארץ-ישראל גדלים שבעה מיני פרג בר, שהידוע ביותר בהם הוא הפרג האגסני בעל הפרח האדום. באף אחד מהם אין חומרים נרקוטיים כמו אופיום, בניגוד לדעות קדומות הרווחות בנושא.

הצמח נזרע בסתיו או בחורף ופורח באביב או בקיץ. כעשרה ימים לאחר מכן מבשיל ההלקט (הפרי), שצורתו כדורית או מוארכת ובראשו מעין כתר שטוח. דופן ההלקט מכילה שרף לבן שממנו מופק האופיום. ההלקט עצמו מכיל יותר מ-1,000 זרעים בצבע שחור-אפרפר או לבן. גם הגבעול והעלים של הצמח מכילים אלקלואידים (רכיבי האופיום), אך דווקא הזרעים נקיים מהם. לכן ניתן לאכול מיני מאפה מצופים בזרעי פרג או להשתמש בשמן המופק מהם ללא חשש.

לאופיום המופק מן הצמח יש שימושים מועילים ביותר ברפואה, בקוסמטיקה ועוד, אך ניתן להשתמש בו ובמוצרים המופקים ממנו גם כסמי הזיה ממכרים הגורמים נזק ניכר לאדם, עד כדי מוות. הבחירה בין הטוב לרע נתונה, כמו במקרים רבים אחרים, בידי האדם המשתמש בחומר טבעי זה.

מקורו של הפרג

לא ברור היכן בוית לראשונה פרג האופיום, שכן עד כה לא נמצאו פרטי בר של מין זה, שמקום גידולם הטבעי יכול היה לרמוז על כך. שרידי הפרג (הלקטים וזרעים) הקדומים ביותר נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בשווייץ ובספרד, כנראה מהאלף הרביעי לפני הספירה לערך. מכאן שזהו אחד מצמחי התועלת הראשונים שביית האדם. החוקרים מצביעים על אפשרויות שונות לגבי מקור הפרג התרבותי ברצועה התוחמת את הים התיכון מצפון, מטורקיה דרך שווייץ ועד ספרד. מעניין לציין, שהחוקרים משערים כי תחילה ניצל האדם את זרעי הפרג כמרכיב במזון ולהפקת שמן למאכל ולמאור, ורק מאוחר יותר עמד על תכונותיו הרפואיות והנרקוטיות של הצמח.

מהחוף הצפוני של הים התיכון התפשטו גידול הפרג וניצולו בהדרגה ברחבי העולם: במצרים (וכנראה גם בארץ-ישראל) הוא ידוע כבר במאה ה-16 לפני הספירה, ולמרכז אירופה ולצפונה הגיע רק בין השנים 1,000-500 לספירה. היסטוריונים יוונים מספרים שבשנת 330 לפני הספירה לערך הביאו עימם חייליו של אלכסנדר מוקדון אופיום להודו כסם מרפא וממריץ, אולם כצמח שימוש של ממש הגיע הפרג למזרח הרחוק מאוחר יחסית, רק סביב שנת 800 לספירה ואף לאחר מכן, כנראה בידי הערבים, ששלטו אז בדרכי המסחר באזור זה. ההחדרה המסיבית של האופיום לסין התבצעה רק באמצע המאה ה-19 דווקא על ידי הבריטים ה"נאורים". מתוך רצון לממן רכישת תה ומשי בסין הם הכריחו את תושביה לקנות אופיום רב מהפרגים שגודלו בהודו, ולצורך זה אף ניהלו נגד הסינים את "מלחמות האופיום" הידועות לשמצה. מאז הפך הסם למכת מדינה בסין.

אשר לארץ-ישראל, החוקרים חלוקים בדעתם האם הרוש (או ראש) הנזכר במקרא, לעתים קרובות יחד עם הלענה המרה (למשל דברים כט', 17), הוא אופיום, והאם המילה פרגין הנזכרת במשנה (שביעית ב', ז') מתייחסת לפרג התרבותי או לצמח אחר. לעומת זאת, נראה שהמונח אופיון הנזכר בתלמוד (יר' ע"ז, פ"ב מ ע"ד) כרכיב בתרופה לעיניים הוא אכן האופיום.

גידול הפרג והפקת האופיום

את הפרג התרבותי מגדלים כיום בארצות רבות באסיה, אירופה ואמריקה. המגדלות החוקיות העיקריות של פרג לצורך הפקת אופיום ומוצריו (בעיקר מורפין) וזרעים הן הודו, אוסטרליה (באי טסמניה), צרפת, טורקיה וספרד. בהודו ובטורקיה מגדלים את הפרג בשיטות חקלאיות מסורתיות ובחלקות פרטיות קטנות, ובשאר הארצות – בחקלאות אינטנסיבית. בהודו, בה מתפרנסים מהענף כמיליון איש, מפיקים כחמישה ק"ג אופיום גולמי מדונם. קילוגרם מורפין מתקבל מ-12 ק"ג אופיום. בטורקיה אוספים כ-60 ק"ג זרעים מדונם פרג.

המגדלות הבלתי חוקיות הראשיות הן אפגניסטן (רוב התפוקה), מיאנמאר (בורמה), לאוס, פקיסטאן, מקסיקו וקולומביה – רובן ארצות בעלות משטר מעורער, מוכות עוני ובערות. אפגניסטן, פקיסטאן ואיראן האסלאמיות קרויות "סהר הזהב" של האופיום, בשעה שמיאנמאר, לאוס ותאילנד ידועות בשם "משולש הזהב". מעריכים שבאפגניסטן מתפרנסים מהאופיום כשני מיליון נפש. באזורנו ידוע כי הבדווים בהרי דרום סיני מגדלים פרג ומפיקים אופיום, המשווק למצרים. קשה לשרש תופעה זו עקב ההכנסה הגבוהה המובטחת לעוסקים בכך, יותר מאשר בכל ענף חקלאי אחר.

עד למאה ה-20 הופק רוב האופיום הגולמי מהשרף המצוי בהלקטי הפרג. שיטה זו תוארה על-ידי מחברים יוונים כבר לפני כ-2,000 שנה. רוב המדינות המגדלות פרג באופן חוקי מפיקות כיום את המורפין ואלקלואידים נוספים מכל חלקי הצמח למעט הזרעים, תוך דילוג על שלב האופיום הגולמי. התהליך, שהומצא בשנת 1925, מסובך למדי ולכן סכנת הייצור הבלתי חוקי בהן פחותה.



הפרג והאופיום בדת ובאומנות

הפרג התרבותי והאופיום שהופק ממנו תפסו מקום חשוב בדתות ובאומנויות הקדומות, וזאת בזכות שתי תכונות עיקריות. הראשונה קשורה לזרעים הרבים הממלאים את הלקט הפרג, שהפכו אותו לסמל של שפע, פריון ושגשוג של האדמה והאדם כאחד. התכונה השנייה היא השפעתו של האופיום כחומר רפואי מרגיע, משכך כאבים ומרדים וכסם הגורם הזיות ואופוריה. אלה הפכו אותו, בין השאר, לסמל לעולם הבא ולחיים שלאחר המוות והקנו לו בכך כוח ומשמעות רוחניים ופולחניים.

הופעותיו הרבות של הלקט הפרג על פסלים, תבליטים, ציורים ושאר חפצים בעלי הקשר פולחני מעידות על חשיבותו בתחום זה. יש רמזים לכך שכוהנים וכוהנות בתרבויות שונות אף נהגו להשתמש באופיום כדי להגיע למצב של שכרון חושים והתעלות ולהשיג ראייה פנימית והארה. כך, למשל, היו הלקט הפרג, בצוותא עם שיבולי דגן ואשכולות ענבים, הסמלים המובהקים של אלת האדמה והחקלאות היוונית דמטר ושל בתה קורה/פרספונה. בתור שכאלה הם מופיעים בפסלים, בתבליטים, במטבעות ובשאר פריטים עתיקים. עם זאת ראוי לציין שבמקרים רבים קשה להבדיל בחפצי אומנות קדומים בין הלקט הפרג ופרי הרימון, עקב הדמיון ביניהם בצורה החיצונית ובתוכן הדתי שיוחס להם.

לסיכום ראוי להדגיש שהפרג והאופיום הם דוגמה אחת מני רבות ליכולת הבחירה שניתנה לאדם, לנצל משאב מן הטבע לצרכים חיוביים או שליליים, מרפאים או הרסניים. בסופו של דבר, אופן ניצולו של העולם הסובב אותנו נתון בידינו.

ד"ר איתן איילון – ארכיאולוג ואתנוגרף, אוצר מרכז "אדם ועמלו" במוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב