"הלב שלי נדם עם הלב שלו": הסיפור הטראגי של משפחת שרעבי

אני נירה שרעבי מקיבוץ בארי, אימא ליובל, אופיר ואורן. בשבעה באוקטובר חדרו לקיבוץ השקט והיפה שלנו מאות מחבלי חמאס. אנחנו עוד ישנו במיטותינו, כשהם כבר התבצרו על גגות הבתים. כשהמחבלים הגיעו לבית שלנו, יוסי זכרונו לברכה, בעלי ואהוב ליבי, החזיק את הידית של דלת הממ"ד, אך הם הצליחו לפתוח. שלושה מחבלים נכנסו, ירו בכלב שלנו והורו לנו לצאת איתם מהבית. יצאנו – יוסי, אני הבנות שלנו ואופיר אנגל החבר של יובל. הם קשרו את יוסי ואת עמית שני, הבן של השכנה, והובילו אותנו בקיבוץ ממקום למקום עד שהגענו לרכב שחור שלתוכו הכניסו את יוסי, אופיר ועמית ונסעו משם לעזה.

אחרי שהם נסעו, המחבלים השאירו אותנו לבד. מצאנו בית להסתתר בו עד שחילצו אותנו בשעת לילה. ביתנו נשרף כליל. במקביל, בבית אחר בקיבוץ, כמו בבתים רבים, אחיו של יוסי, אלי שרעבי נחטף גם הוא. אשתו ליאן ושתי בנותיהם נויה ויהל נרצחו בביתן. מעבר לזוועות שקרו בבארי, גם האחיין שלי עידן הרמן נרצח בנובה יחד עם חברתו עדן. אופיר אנגל שוחרר בעסקה, בעלי האהוב נרצח לאחר 97 יום וגופתו עדיין מוחזקת בשבי החמאס. אלי, הגיס שלי, עדיין בשבי.

קרוב ל-11 חודשים שהינו במלון דיוויד בים המלח, בידיעה שזה זמני, במטרה לאפשר לנו אי של שפיות בתוך כל הכאוס. שלוש מאות שישים וחמישה ימים ולילות עברו מאז. כשנודע לנו שאיבדנו את יוסי, שכבר לא יחזור אלינו חי, חלק מהלב שלנו נדם עם שלו. למי שאהוב או אהובה שלו נרצחו בשבי, יש מועקה קבועה בלב. אני כבר לא דואגת שאולי קר לו, שחם לו, שהוא מפחד, שהוא בודד נורא… זו מועקה אחרת, של מי שנגזל ממנו כל כך הרבה ומבקש את המעט שעוד ניתן לתת. היו יכולים למנוע את האבידה הכל כך מיותרת הזו, ניסינו כל כך. אין כאב צורב מכאב של אבידה מיותרת.

כאב שלא מרפה

אני מרגישה את הכאב הזה בגוף שלי וגם בגוף הקולקטיבי שלנו כעם: העם שיוצא לרחובות, שזועק ודורש ולא מוכן לקבל את המציאות המזעזעת הזו. כל אבידה מחזירה אותי שוב לרגע ההוא, שלנו. אני מרגישה את זה בכל בוקר כשאני מתעוררת ויוסי לא לצידי, אני מרגישה את זה בכל קפה שאני לא שותה איתו, אני מרגישה את זה בכל פעם שאני רוצה להתקשר ולספר ש… ונזכרת שאי אפשר. אבל אני עוצמת את העיניים ויודעת בלב שיוסי שם, נוכח ושומר.

"כשנודע לנו שאיבדנו את יוסי, חלק מהלב שלנו נדם עם שלו. למי שאהוב או אהובה שלו נרצחו בשבי, יש מועקה קבועה בלב"

 

אין לנו עניין בפוליטיקה. יש לנו עניין אחד שמאחד את כל הצדדים ואת כל עם ישראל – החזרת כל החטופים והחטופות, את החיים לשיקום ואת הנרצחים לקבורה. מה יותר בסיסי מזה? מאז ה-7.10 אי אפשר לעצור ואי אפשר לנוח, המשוואה היא למאבק ולתקווה. אם לא היתה לנו תקווה ואמונה לא היינו ממשיכות להיאבק. כוחותיי אוזלים בסוף היום, אך מתחדשים למחרת, כי אין אפשרות אחרת.

סיפורה של נירה מוצג בימים אלה בנמל יפו בתערוכה "אורות באפלה" המנציחה סיפורי גבורה נשיים מהשבעה באוקטובר ופתוחה לקהל מה-6.10 ועד ה-26.10, מחסן 2, נמל יפו