הסוד הגדול של שושנה דמארי נחשף: "לא היה פשוט להיות הבת שלה"

"משהו אחד חסר לי וזו את", כתבה נאוה בשמי, בתה היחידה של שושנה דמארי, באחד ממכתביה אל אמה, בזמן שזו שהתה בסיבוב הופעות ארוך בחו"ל. "הייתי מסכימה שאת כל הדברים ששלחת לי – שלא יהיו – רק שתהיי. אני כל כך מתגעגעת אלייך. כשמדברים עלייך, יש לי דמעות בעיניים ואני הולכת לחדרי. את המכתב הזה אני כותבת לך עם דמעות בעיניים ואחרי בכי מר. אני מזמינה אותך ליום הולדתי".

>> סמטת כנען: הצצה בלעדית לספרה החדש של חוה אלברשטיין

על פי חליפת המכתבים בין דמארי לבתה, ניכרת אצל נאוה כמיהה נואשת – ילדה שרק רצתה את אמא שלה לידה, אבל אמא לא הייתה שם. היא השתוקקה לחיבוק, ליד מלטפת, לאהבה יומיומית שאינה תלויה בדבר.

"בבקשה חשבי עליי", כתבה לה דמארי, "כי את במחשבותיי. תמיד כשאני עומדת על הבמה אני רואה את דמותך לנגד עיניי, ורק אז אני שרה טוב".בהמשך המכתב הוסיפה: "חבל לי על הזמן שעזבתי אותך לבדך. ההרגשה הזאת מציקה לי מאוד לאחרונה". המכתב נחתם במשפט: "המון נשיקות וגעגועים, אימא הבודדה בלעדייך. שושנה".

"כל פעם שגיליתי עוד משהו, ביקשתי ממנה סליחה על שחדרתי לפרטיותה"

 

חליפת המכתבים בין האם לבת חושפת מערכת יחסים מורכבת עד כאב, שהושפעה עמוקות מהמרחק – כששושנה דמארי יצאה למסעות הופעות ארוכים ברחבי העולם. גם יחסיה עם בן זוגה ואבי בתה היו רוויים מתחים. באחד ממכתביו הגנוזים כתב: "הנני נפרד ממנה ולא אוסיף לראותה לעולם". זה, כמובן, מעולם לא קרה.

האם באמת התחרטה על שנטשה שוב ושוב את בתה ואת בן זוגה? אולי בלילות הבדידות בחו"ל, בין המפגשים עם דני קיי, נינה סימון וגיבורי תרבות אחרים של התקופה – הגעגועים לבתה התגברו. ובכל זאת, היא הודתה בכנות: "אני אוהבת את המקצוע שלי, אז אני מעדיפה להתגעגע למשפחה ולהמשיך את המסע".
האמת שמאחורי האגדה

עד כמה אנחנו באמת מכירים את שושנה דמארי – מלכת הזמר העברי ואחד הקולות הבולטים והמרגשים ביותר בתרבות הישראלית? מספיק לומר "כלניות", שיר שכתבו לה נתן אלתרמן ומשה וילנסקי, או להזכיר את "צריך לצלצל פעמיים" – והרשימה עוד ארוכה. נכסי צאן וברזל שהיא הותירה אחריה, שירים שמעוררים געגוע לארץ ישראל היפה והטובה, עם מילים ומנגינות שאינן מתעייפות – וקול אחד, אדיר, שממשיך לרגש ולצמרר גם היום.

אבל זו עובדה: מחוץ לבמה, בחייה האישיים, נותרה דמארי דמות אניגמטית. היא הקפידה להרחיק את משפחתה מאור הזרקורים, ונמנעה מלחשוף רגשות או חולשות.

"היא רצתה גם קריירה וגם להיות אשת משפחה – אבל לא יכלה לאחוז בשניהם"

 

עכשיו, לראשונה, היא נחשפת באור חדש – חשוף ואישי מאי פעם – בתערוכה "שושנה – אגדה ישראלית". התערוכה המטלטלת קרמה עור וגידים בזכות העיזבון שהותירה אחריה, ונמסר למוזיאון ראשון לציון, העיר שבה גדלה.

בלב התערוכה הנפלאה הזאת ניצבים מכתבים אישיים שכתבה לבן זוגה, שלמה בשמי, ולבתה נאוה – שמעולם לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם. נאוה הייתה אמנית, כותבת ויוצרת, שנפטרה ב-2012. ציירת מחוננת שעבודותיה הוצגו בגלריות, ובבגרותה עזבה את הארץ ועברה לגור הרחק – בטורונטו, קנדה.

"ב-2017 פנו אלינו למוזיאון יורשיה של שושנה – האחיינים שלה", מספרת אוצרת התערוכה, יונה שפירא. "הם ביקשו להעביר לנו את העיזבון, כמחווה לעיר שבה שושנה גדלה. נפתחו בפנינו אוצרות מדהימים – גילינו שתי מזוודות עמוסות ניירת, ובמכתבים נחשפו חייה האמיתיים. התערוכה מציגה את שושנה על כל גווניה – מצד אחד הזמרת והדיווה הגדולה, ומהצד השני, סיפור שנדחק הצידה: על אישה ואם שחיה חיים לא רגילים. היא רצתה גם קריירה וגם להיות אשת משפחה – אבל לא יכלה לאחוז בשניהם".

בין המכתבים נמצא למשל מכתב שכתבה דמארי עבור בתה נאוה ובן זוגה דאז, גבר בשם פול. דמארי בו התנצלה על היעדרה מהארץ, וביקשה לנחם אותם בעוגיות מעשה ידיה, שהשאירה להם במטבח.

הכל אודות שושנה

התערוכה חוזרת אל ראשית חייה של דמארי – עוד מלידתה בתימן, תחת השם שודיה. היא נולדה לאִמה גזאל (איילה), זמרת ומקוננת בלוויות, והייתה אחת מחמישה ילדים. כשהייתה בת שנה וחצי, עלתה משפחתה לישראל והתיישבה בראשון לציון.

התערוכה מאירה זרקור גם על תחילת דרכה האמנותית – בגיל 13, כשנכנסה לראשונה לסטודיו "שולמית", מלווה באחיה, השחקן סעדיה דמארי. פרט פחות מוכר: דמארי למדה בבית הספר רק עד גיל 12. היא קיבלה ציון "בלתי מספיק" בחשבון, אבל לדבריה, זה קרה מפני שהייתה קלת רגליים – והמורה לחשבון נהג לשלוח אותה להביא לו אוכל מהבית בזמן השיעור.

דמארי אהבה מאוד ספורט – הייתה אלופה בקפיצה במוט ושוערת כדורגל. את סטודיו "שולמית" ניהל שלמה בשמי, יליד עיראק. בשנת 1940 הפכו השניים לזוג; הוא היה מבוגר ממנה ב-12 שנה, והם נישאו בצריף של הסטודיו, כשהייתה בת 17. אביה, שכתב בכתב רש"י, נתן לה את ברכת הדרך להופיע. שלוש שנים לאחר מכן נולדה בתם היחידה, נאוה.

התערוכה עוקבת גם אחר התחנות המרכזיות בקריירה המפוארת של דמארי – מהשירים הראשונים שלה, דרך הקונצרט הראשון בשנת 1938 בישראל, ועד להופעות ברחבי העולם. נקודת השיא הגיעה ב-1967, בסדרת קונצרטים עם המנצח הנודע אנדרה קוסטלנץ, שניצח על התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. בערוב ימיה חזרה לבמה עם שיתופי פעולה בלתי נשכחים – עם בועז שרעבי, מתי כספי ועידן רייכל.

"שושנה הייתה פרימדונה. אישה של דרמות. היא הייתה אנוכית, בגישה של 'אני ואפסי עוד'. ככה החדירו לה לראש לאורך השנים – וזו גם הייתה האמת. היא הייתה מלכה. היא הייתה גדולה מהחיים"

 

סיפורה של דמארי הוא סיפור של אישה פורצת דרך, שעיצבה את גורלה במו ידיה. בן זוגה, שלמה בשמי, נפטר ב-1986. היא חיה עוד עשרים שנה אחריו – שנים שבהן מיעטה להופיע. דמארי הלכה לעולמה ב-2006, מסיבוך של דלקת ריאות, בדירתה – ברחוב קלונימוס 16, קומה רביעית בלי מעלית, בצפון הישן של תל אביב. נאוה שבה לישראל אחרי מות אִמה. כאן היא חלתה בסרטן אלים, ונפטרה בהוספיס בתל השומר בשנת 2012.

לצד הנרטיב הביוגרפי, חושפת התערוכה גם אוצרות מוחשיים שאספה לאורך השנים – ובראשם, שמלותיה המפוארות. דמארי הייתה סוליסטית גם בכל הקשור לאופנה. אף שהייתה קטנת קומה, ידעה לבחור בגדים שנראו "גדולים מהחיים" – כאלה שהעצימו את נוכחותה הבימתית. חלקם נתפרו במיוחד בשבילה, לפי הנחיותיה המדויקות; אחרים רכשה במסעותיה בחו"ל. היא אהבה את המראה התנ"כי – בגדים בעלי נוכחות, בצבעים עזים, רקמות תימניות וגזרות שמותירות רושם.

בין הפריטים האישיים שמוצגים בתערוכה: אוברול טורקיז עם מוטיבים תימניים בעיצובו של גדעון אוברזון משנת 1970; שמלת גלבייה עם רקמה בדואית, שעיצבה עבורה רוזי בן יוסף ב-1974; ותכשיטים תימניים שהוכנו במיוחד בשבילה – בהם עגילי כסף גדולים שזכו לכינוי "עגילי דמאר", וענק מראשית המאה העשרים שמקורו בעיר הולדתה, דמאר.

בתערוכה מוצגות גם יצירות אמנות בהשראתה של דמארי – שידעה לשלב בין ישן לחדש, והפכה למקור השראה לאמנים ישראלים בני זמננו. לצדן מוצגים גם פוסטרים היסטוריים מסרטים שבהם השתתפה, תמונות וסרטונים נדירים מהקריירה האמנותית שלה, וכן תקליטי ויניל מקוריים משנות הארבעים.

"רק אחת משתינו היא זמרת"

הצפייה באוספים הרבים מעוררת תחושת רוממות והשראה – אך גם כאב עמוק ותחושת החמצה. זהו סיפורה של אישה שהניחה את כל כולה בתוך השירה. הקהל הוא שיחליט: האם מדובר באישה אמיצה שהקדימה את זמנה – או בסיפור של הקרבה, של החמצה אישית וסבוכה, של חיים שנחיו בתוך ים של געגוע אינסופי.

"כל פעם שגיליתי עוד משהו, ביקשתי ממנה סליחה על שחדרתי לפרטיותה", מספרת שפירא ביראת קודש – בין אם מדובר בתיק האיפור שלה, שהכיל חוט ומחט לתיקונים עצמאיים בבגדיה להופעות, ובין אם במכתבים האינטימיים שנותרו מאחור.

"שושנה מתגלה לראשונה כמי שנאבקת בגעגוע למשפחתה, בעודה מופיעה ברחבי העולם כשהיא רחוקה מהם", שופכת שפירא אור. "בתקופות מסוימות היא פרנסה לבד את המשפחה ושלחה להם כסף. הם הצליחו לקנות דירה בתל אביב – וזה היה שיא השיאים מבחינתם: דירה משלהם, גם אם בקומה רביעית בלי מעלית. אגב, שושנה ושלמה רצו מאוד שנאוה תתחתן, ונאוה חלמה שהיא ובן זוגה יקנו בית, ויגורו ליד ההורים – אבל הקשר לא הבשיל, והם נפרדו".

"יפה ירקוני, שכבר הייתה על הבמה, פנתה אליה ואמרה: 'בואי שושנה, תעלי, שתינו זמרות – נשיר משהו יחד'. שושנה הדהימה את ירקוני ואת הקהל כולו כשענתה בקולה המהדהד: 'רק אחת משתינו היא זמרת'"

 

"היא לא הותירה צוואה", מציינת שפירא. "מתחקיר שנעשה במהלך השנים עולה ששושנה נותרה עם כסף, רכוש ודירה נוספת. לאחר מותה, הרכוש הועבר לנאוה – שמכרה את הדירה בתל אביב ורכשה דירה בהרצליה. לנאוה היה קשה בחיים. לא היה לה פשוט להיות הבת של שושנה דמארי – צל ענק שהוטל עליה כל הזמן".

"אני התאהבתי בה עוד יותר כשנחשפתי לעיזבון, אפילו יותר מאשר בחייה", מסכמת שפירא. "ואני מאמינה שגם הקהל יתאהב – באישה המיוחדת והמורכבת הזאת. יצרתי הרבה תערוכות, אבל זו הגדולה והמרגשת מכולן. יש בה הכול – חיים שלמים של אישה בשר ודם, על כל גווניה ומורכבותה".

והנה סיפור ממקור ראשון: ערב חגיגי במיוחד התקיים באולם "צוותא" – לרגל יום הולדתו של שמעון כהן, מבכירי המוזיקאים בישראל. מלחין, פסנתרן, מעבד ומנצח, שכיהן כמלווה המוזיקלי הצמוד של דמארי במשך יותר מ-20 שנה, לאחר שהחליף את משה וילנסקי. שושנה דמארי ויפה ירקוני – הדיוות והצ'ילבות הגדולות של ישראל באותם ימים – הוזמנו להופיע. דמארי התעקשה לסגור את הערב.

כהן, בן 87 כיום, עדיין זוכר היטב מה התרחש באותו ערב. "שושנה ביקשה להופיע עם שיר הסיום. בשונה מכל האמנים שנכנסו לבמה מאחורי הקלעים, היא 'עשתה כניסה' – דרך היציע, ירדה במדרגות אל הקהל וגרפה תשואות סוערות", הוא מספר. "יפה ירקוני, שכבר הייתה על הבמה, פנתה אליה ואמרה: 'בואי שושנה, תעלי, שתינו זמרות – נשיר משהו יחד'. שושנה הדהימה את ירקוני ואת הקהל כולו כשענתה בקולה המהדהד: 'רק אחת משתינו היא זמרת'".

"שושנה הייתה פרימדונה. אישה של דרמות", קובע כהן. "היא הייתה אנוכית, בגישה של 'אני ואפסי עוד'. ככה החדירו לה לראש לאורך השנים – וזו גם הייתה האמת. היא הייתה מלכה. היא הייתה גדולה מהחיים".

היחסים בין דמארי לירקוני היו סנסציוניים. ירקוני – שזכתה לכינוי "זמרת המלחמות", והייתה גם אם וסבתא גאה – דווקא ניסתה להתקרב ולעורר את חיבתה של דמארי. העקיצות הגיעו בעיקר מהכיוון של שושנה.

בתודעה הציבורית, היריבות בין שתי הדיוות נותרה חיה – אבל במציאות, דמארי התרככה מאוד עם השנים, וירקוני קיבלה את החיבוק ממנה באהבה. כך למשל, כשבן זוגה של ירקוני נפטר, דמארי הגיעה לביתה עם אוכל למשפחה האבלה. וכאשר דמארי קיבלה פרס חשוב, שלחה לה ירקוני – שהייתה אז במסע הופעות בבלגיה – זר פרחים עם ברכה חמה: "שושנים לשושנה! אילו הייתי בארץ והייתי נוכחת הערב, הייתי אומרת: 'עם השנים, והן כבר רבות וארוכות, למדתי לדעת שאת לא רק זמרת גדולה באמת – אלא בעיקר בן אדם! ומהתחרות, צמחה עכשיו ידידות!', יפה ירקוני, בלגיה".

מה עוד אתה יכול לספר על שושנה שאנחנו לא מכירים?
"היא עישנה – וסבלה מזה שהיא לא יכולה לעשן לידי. היו לה גם תקופות שהיא שתתה הרבה. היא הייתה בשלנית נהדרת, הייתה מזמינה אותי לאכול אצלה מרק עדשים תימני. אגב, שושנה הייתה חסרת קצב – כל המנצחים שעבדו איתה סבלו מזה – אבל היה לה זיכרון מדהים לטקסטים בעל פה. היא ידעה 1,500 טקסטים, בלי להתבלבל".

"לנאוה היה קשה בחיים. לא היה לה פשוט להיות הבת של שושנה דמארי – צל ענק שהוטל עליה כל הזמן"

 

נגה עוז-בשמי היא קרובת משפחה של שושנה דמארי. אביה, נחום בשמי, היה אחיו הצעיר של שלמה בשמי. היא משתפת בזיכרונותיה: "אני זוכרת כילדה את שושנה, וכמובן את נאוה. אהבתי מאוד את נאוה. היא הייתה ילדה סגורה ורגישה. לה ולאבא שלה הייתה מערכת יחסים קרובה ועמוקה – היא דאגה לו ולבריאותו, והייתה כל כך מוכשרת כציירת. עד היום, הציורים שלה מעטרים את קירות ביתי".

"אבא שלי ושושנה היו שותפי סוד", מספרת עוז-בשמי. "אחרי הופעות, היא הייתה מתקשרת אליו לשאול איך הייתה. הוא העריך את האומץ שלה ללכת נגד הזרם – כי הבין שיש לה כישרון נדיר ויוצא דופן. מבחינתי, היו שתי שושנות: זו שעל הבמה, שהדבר הכי חשוב לה היה לעמוד ולשיר, לקבל אהבה מהקהל – ושושנה השנייה, המשפחתית. אלה היו ממש ניגודים. שושנה של הבית הייתה שקטה. היא אהבה לבשל – וכולנו היינו מתענגים על הגרונות הממולאים שלה, שזה בכלל מאכל אשכנזי. היא גם אהבה לסרוג".

עוד היא מספרת: "היו תקופות ששושנה הייתה רחוקה – כי החזרה מחו"ל באונייה ארכה זמן רב – אבל היא השתדלה להגיע לאירועים משפחתיים, וכשהייתה נוכחת – הייתה מאוד 'דודה'. שלמה ושושנה כינו זה את זו בשם החיבה 'ממה', ובזמנים ששושנה הייתה בארץ, ראיתי ביניהם הערצה הדדית".

"היו שתי שושנות: זו שעל הבמה, שהדבר הכי חשוב לה היה לעמוד ולשיר, לקבל אהבה מהקהל – ושושנה השנייה, המשפחתית"

 

לאורך השנים נפוצו שמועות על רומן בין שושנה דמארי למשה וילנסקי, מי שליווה אותה לאורך שנים במסעותיה בעולם. "הייתה רכילות כזאת, אבל זה לא דובר אצלנו מעולם", אומרת עוז-בשמי. "במכתבים שראינו, שלמה מדבר על המרחק שנוצר ביניהם בגלל נסיעותיה המרובות – ועדיין, הם היו קרובים, אוהבים ואמפתיים זה לזו עד יומו האחרון. אחרי מותו, שושנה לא הפסיקה להתגעגע אליו. היה לה קשה לדמיין חיים בלעדיו – והיא חיה חיי בדידות".

גם אוצרת התערוכה, יונה שפירא, מפריכה את השמועות ואומרת: "במהלך התחקיר למדנו ששושנה הייתה שולחת דברים מחו"ל לברטה וילנסקי, אשתו של משה, לבקשתה. לא נמצאה שום הוכחה, לא היה שום רמז. הרכילות הייתה באוויר – וזהו".