מלחמה פנימית: "המפקדת" – מסדרה קומית על השכונה בצה"ל ליצירה צובטת לב

לפני יותר משנה וחצי, כשעלתה העונה השנייה של "המפקדת", כתבתי כאן על הדרך שבה היא מצליחה לפרק את המיתוס של צה"ל, מצליחה להנכיח את הפער בין צה"ל ההירואי והמסוקס שנלחם על הגבולות, לבין הצבא האמיתי – זה שרחוק מהגבול, ועסוק בעיקר בתחזוקה עצמית. ואם לפני 7.10 מישהו היה צריך לקרוע מסכה – נדמה לי שאחרי האסון הזה כל המסכות כבר מזמן קרועות.

>> רגע לפני שהיא מתפוצצת: הזמרת הישראלית שאתן חייבות להכיר בריאיון בכורה

אתמול (שני), עלתה העונה השלישית והאחרונה (לצערנו) של סדרת המופת מבית תאגיד השידור הציבורי, וגם אם היא נכתבה לפני הטרגדיה שעברה ועוברת על כולנו, אין ספק שבמודע או שלא במודע, הטראומה כבר שם. היא שם בטון של הסדרה – הרבה פחות מבודח או קומי מפעם. היא שם בהצגת האפסיות של (כמעט) כולם. ומעל כולם היא שם בהבהרת חוסר המשמעות.

"המפקדת" תמיד נעה על הפער שבין רטוריקה למציאות. מצד אחד, מפקדות שאמורות להוביל טירוניות להיות "דור העתיד של צה"ל"; ומצד שני, בסיס שרגליו נטועות עמוק בסחלה, במריבה על קרמבואים שנגנבו מהמטבח או ברדיפה חסרת פשרות אחרי עורבים. אין חמאס בסדרה, אין אפילו אויב מוגדר אמיתי – אם לא סופרים את האויבים מבפנים. וזו עוד תת כותרת של העונה השלישית – המלחמה הפנימית. "המפקדת" כל הזמן מציבה את החיילות אחת מול השנייה. ובעיקר, כך זה מצטייר, כולם נגד נועה לויתן.

"המפקדת" | צילום: רן מנדלסון

הנקודה שבה העונה הזו מתחילה היא הבומבה המכוננת שבה נגמרה העונה הקודמת – זו שהותירה את נועה מחוץ לעסק. המפקדת שחלמה על גדולה נותרה מאחור, מבוזה למדי, מסוכסכת עם כל העולם ומנסה, בתנאים המשוגעים האלה, לנווט את דרכה חזרה לפסגה. זה הנראטיב הגדול, ותחתיו נמצאים הנראטיבים האחרים והקטנים יותר – צליל שמנסה להתאקלם כמ"כית חדשה, צימר שמחפשת את דרכה החוצה, טולי שמפלסת את דרכה במעלה הדרך – וגם כפיר, הגבר המסוקס, שנשאר במצב כמעט חסר מעש.

כל מילה כבר נכתבה על אלונה סער ועל יכולות המשחק העילאיות שלה, ונדמה שהפוזיציה הנמוכה שממנה היא מגיעה לעונה הזאת אפילו עושה לה טוב במובן הזה. היו בפרק הראשון רגעים כמעט מכמירי לב בהסתכלות על הדמות של נועה, שעדיין מתמודדת עם שברי האירוע המאז'ורי מסוף העונה הקודמת שהוביל לדחיקתה החוצה מהלופ.

"המפקדת" | צילום: רן מנדלסון

גם הסד"כ הרגיל של הסדרה ממשיך לתפקד מצוין – ללא מיה לנדסמן שזזה הצידה, אבל עם גל מלכה (חגית) שדופקת מונולוג מהסרטים בפרק השני; נועה אסטנג'לוב (צליל) שממשיכה את תהליך ההתבגרות המרשים שלה גם העונה; נועם לוגסי (טולי) שממשיכה בדיוק מהמקום שבו עצרה מהעונה הקודמת – והדמות שאצלי מעוררת את הכי הרבה הזדהות, אור "צימר" בגילומה של כרמל בין – בעיניי ה-MVP של הסדרה, אולי למעט סער הכוכבת הבלתי מעורערת. חיזוק אחד מרשים שאני חייב לציין היא טליה ברטפלד שכהרגלה נותנת בראש ורושמת הופעה מרהיבה.

גל מלכה, "המפקדת" | צילום: רן מנדלסון

כרמל בין, "המפקדת" | צילום: רן מנדלסון

מבחינת הדרמה, "המפקדת" ממשיכה להיות סדרת על במונחים מקומיים. גם בעידן הפרעות הקשב שאנחנו חיים בהן, היא שואבת אותך פנימה ולא נותנת לך לצאת. עטרה פריש וניר ברגר יצרו סדרה קטנה יחסית, כזו שלא מתיימרת להיות בומבסטית וגדלה תוך כדי תנועה – אבל היום היא אחד התוצרים המצוינים של כאן 11. בזמן האחרון אני נוטה להסתכל על סדרות ולשאול – האם הן אוהבות את הגיבורים שלהן? "טד לאסו" למשל בהחלט חומלת על גיבוריה (גם כשהם טועים). "יורשים", זה ברור, בזה לגיבורים שלה. ומה עם "המפקדת"? נראה לי שסביב הערעור הגדול על הסמכות בכלל, ובצה"ל בפרט, מה שבולט בעלילה של הסדרה הוא העובדה שאף אחד לא באמת עושה את התפקיד שלו כמו שצריך. בסיס הטירונים הדמיוני "ארז" אף פעם לא היה מופת של שלמות וסדר, אבל הכאוס הפעם בולט במיוחד.

בתוך כל זה, הדמות של צימר כל כך בולטת בים הרשלנות שמסביב בזכות האותנטיות שלה. היא היחידה שלא מתחבאת מאחורי הססמאות הגדולות וה"תדע כל אם עברייה", זו שמסתכלת בעיניים לדיבורים הגבוהים של המפקדים ומתארת את המצב כמות שהוא: בסופו של דבר, זאת עוד דרך להעביר את הזמן עד השחרור. לא יותר ולא פחות מזה.

"המפקדת" | צילום: רן מנדלסון

"המפקדת" מסיימת את תפקידה ההיסטורי בתום העונה הזו כשהתדמית של צה"ל נמצאת בשפל די רציני. הצבא אולי משיג הישגים בעזה (לפחות זה מה שאומרים במהדורות), אבל הטראומה הגדולה של 7.10 ותחושת ההפקרה שהגיעה גם מהגנרלים הבכירים חודרת היטב. מה שהתחיל בתור סדרה קומית מצחיקה על השכונה הישראלית, הפך להיות יצירה כמעט כואבת, עם רגעים צובטי לב ממש.

>> 8 סדרות חדשות בנטפליקס וניקול קידמן אחת שעושה דרמה