המוזות מהמדבר
אורטל בן דיין פגשה את הרכב הבנות המסקרן A-WA שבלבלו את הפלייליסט עם שירים בתימנית ומוציאות החודש את אלבום הבכורה המצופה שלהן
בזירה המוזיקלית שעסוקה לרוב בחיקוי קרתני של מה שקורה מעבר לים, הצליח השנה להפתיע בענק הרכב נשי תימני, ממש לא מה שהייתם מצפים למצוא בראש רשימת ההשמעות. האחיות, תאיר (31), לירון (29) ותגל (25) חיים, תחת השם "A-WA " חקרו את שירת נשות תימן העתיקה והחליטו להפיח בה חיים ולהצילה מתהומות השכחה. את החיים החדשים הן מעניקות לשירים באמצעות קולות סופרן יפהפיים ועיבודים אלקטרוניים של תומר יוסף (בלקן ביט בוקס), שהוא גם המנהל האמנותי של ההרכב. הפריצה שלהן הייתה עם צאתו של הסינגל הראשון שלהן "חביב גלבי" באפריל האחרון, שמאז הספיק לצבור יותר ממיליון צפיות – חלק לא מבוטל מהן בעולם הערבי. החודש (אוגוסט) הן משיקות את אלבום הבכורה המצופה שלהן ומעוררות סקרנות רבה.
A-WA מצטרפת למסורת של זמרות תימניות ששמו להן למטרה להטמיע אלמנטים תימניים בעולם המוזיקה הישראלי, שנחשב סגור ומתגונן מול המורשת המוזיקלית היהודית־ערבית. חלוצות כמו ברכה צפירה, שבשנות ה־30 חשפה מלחינים אשכנזים לפזמונים תימניים מסורתיים, ושרה לוי תנאי, מייסדת להקת המחול ענבל, סללו את הדרך להצלחתה של שושנה דמארי, זוכת פרס ישראל, ולפריצתה של עפרה חזה בשנות ה־80 עם האלבום "שירי תימן", שכלל גם שירים בערבית. בזמן שבארץ אף אחד לא התעניין בו, בחו"ל זכה האלבום להצלחה והקנה לחזה מעמד בינלאומי.
משמיעת האלבום של A-WA נראה שמורשת תימן חיה מאוד בעולמן הפנימי של האחיות, ועם זאת הן לא נשאבות אל העבר, אלא מתעקשות לקחת את המוזיקה אל השלב הבא ומתבלות את היצירה שלהן בהרבה גרוב ואומץ. תאיר מספרת שבמסגרת המחקר שעשו לקראת האלבום הן למדו שנשים בתימן לא הורשו להיכנס לבית הכנסת וגם לא ידעו קרוא וכתוב. הן המציאו לעצמן את כל הפולקלור דרך השירה. כך יצא שהשירה שהן מאמצות היא חילונית מאוד. "אנחנו מביאות את שירת הנשים הזו למרכז הבמה. שירה שעוסקת בבעיות היומיום מזווית הראייה של נשים".
אתן בוודאי מושפעות מעפרה חזה.
תגל: "עפרה היא ללא ספק מקור גדול להשראה. עם זאת מי שהכי השפיעו עלינו הן יוצאות להקת ענבל והזמרות שהביאו שירת נשים בצורה אותנטית כמו לאה אברהם, מרגלית עובד, חבצלת רון וצביה בר".
אבא שלכם שר בעיקר מוזיקה יוונית. זה נובע מהרצון להתבדל מהמוזיקה התימנית?
תאיר: "אבא שלנו שר ומנגן על גיטרה ובוזוקי. כשהתחלנו עם הקטע התימני זה היה לו קצת מוזר. תמיד הייתה לנו סקרנות כלפי התימניות, הרגשנו שאנחנו משבט קדום. גדלנו בשחרות, יישוב מדברי מבודד, הרגשנו שאנחנו חיות כמו שסבתא שלנו חיה בתימן".
דיברו בבית תימנית?
תאיר: "לא. נחשפנו לשפה בבית של סבא וסבתא. אבא שלנו הוא מהדור שפחות רצה להיות מחובר לעבר".
נשמע שהוא רצה למחוק את השורשים המוזיקליים התימניים.
תאיר: "אני לא יודעת אם הוא רצה למחוק, שמענו קצת תימנית בבית, אבל הוא משוגע על מוזיקה יוונית. כן הרגשנו שהשירה התימנית היא לא מובנת מאליה. המדינה דאגה לשמר תרבויות אחרות. אני רואה ביצירה שלנו גם מפעל שימור".
אז מהיכן החיבור העמוק לשפה התימנית?
לירון: "סבא שלנו היה ביישן, הוא לא דיבר איתנו הרבה. כששמעתי אותו מדבר עם סבתא זה ריתק אותי, זה נשמע לי כמו שיר. סבתא שלנו הייתה דברנית יותר. היא סיפרה לנו לפני השינה סיפורים מפחידים שהייתה מתרגמת מערבית. היה בהם משהו מיסטי. העולם הזה משך אותנו".
הבחירות המוזיקליות של המהגרים היהודים מארצות ערב הושפעו מיחסה המזלזל והמתנשא של התנועה הציונית כלפי תרבותם. האליטה המוזיקלית השלטת, שהורכבה רובה ככולה מיוצרים אשכנזים, לא הקימה מוסדות שאפשרו צמיחה וביטוי למגוון העצום של היצירה היהודית ערבית. מוזיקה, בשונה מאמנויות אחרות, אינה תלויה במשאבים גדולים כמו תיאטרון או קולנוע, ועל כן היא הנכס התרבותי הקשה ביותר למחיקה. לא במקרה, המוזיקה היהודית־ערבית והמוזיקה המזרחית הצליחו לצמוח יותר מכל ז'אנר אמנותי אחר.
איך אתן עובדות על השירים אם אתן בעצם לא יודעות לדבר תימנית?
תגל: "אנחנו לא דוברות תימנית שוטף, אבל יש לנו אוצר מילים וביטויים גדול מאוד ואנחנו ממשיכות כל הזמן ללמוד".
אתן יודעות לתופף על פחי זיתים?
תאיר: "ניגנתי ברסיטל בגיל 17 ועליתי על הבמה עם פח. זה סקרן אותי מגיל צעיר. יש לזה סאונד שבטי משוגע".
מהמדבר למרכז
בשנת 1990 החליטו הוריהן שמוליק, אדריכל, ונעמה, מטפלת הוליסטית, להעתיק את מקום מושבם לשחרות, יישוב מבודד וצחיח בערבה, שם גדלו הן ושלושת אחיהם. הן מספרות שהמעבר לדרום נבע מכך שהוריהן חשו שליחות ו"ראו בעצמם חלוצים".
מה עושות נערות מתבגרות ביישוב מבודד?
תאיר: "כשהגענו לשחרות אפילו לא היו כבישים. לא היה מה לעשות ביישוב, וגם לא הרבה מסביב לו. לא יצאנו הרבה, וכשיצאנו זה היה לאילת או לעובדה. בנינו עולם משלנו, היינו שרות ומציגות כמו בתיאטרון, העסקנו את עצמנו".
תאיר היתה הראשונה לעזוב את החממה המדברית. "בגיל 18 התגייסתי ללהקת חיל האוויר ומיד לאחר השחרור התחלתי ללמוד ברימון. מצד אחד רימון עשה לי טוב, פתח בפניי הרבה דברים ומצד שני הוא גם בלבל אותי, שאלתי את עצמי מהי הזהות המוזיקלית שלי. אני אוהבת מאוד ג'אז ומרגישה שאני שוחה בזה, אבל בתימנית אני מרגישה אחרת, אני מחוברת לזה גם בגוף. יום אחד, כששרתי בכיתה בתימנית, ללא ליווי, אחד המורים אמר לי 'אני יכול לשמוע אותך ככה הופעה שלמה'. הבנתי שאני צריכה לעשות את זה".
איך החלטתן לעבוד יחד על האלבום?
תאיר: "כשסיימתי את התואר אמרתי 'אני הולכת לכתוב אלבום במדבר'. לירון ותגל הן הזמרות הכי טובות שאני מכירה וחשבתי שאולי הן ירצו לעשות לי קולות".
לירון: "תמיד שרנו כילדות כשתאיר מובילה ואנחנו עושות לה הרמוניות. במהלך העבודה ניסינו לשנות את ההרכב המקורי, אבל בסופו של דבר ככה הוא הכי נכון לנו".
לפני כארבע שנים הצטרפו לירון ותגל לתאיר והיגרו גם הן לתל אביב. כיום תגל לומדת תקשורת חזותית בשנקר והיא זו שעושה את העיצובים של האלבום ואת הפרסומים המלווים את ההופעות. לירון למדה אדריכלות ועיצוב פנים ולא עוסקת כרגע בתחום.
פמיניזם טבעי
בקליפ "חביב גלבי" שהביא לפריצתן נראות שלוש האחיות עובדות במלאכות מסורתיות וגבר רודה בהן עם שוט שמונף בידו. בשלב מסוים הן פורצות החוצה מהבית בלבוש ורוד בוהק היישר אל המרחבים העצומים של הנוף המדברי והצחיח. השירה מופיעה ככלי משחרר מעולו של הדיכוי.
הקליפ פמיניסטי מאוד. אתן מתחברות לפן הפמיניסטי בעשייה שלכן?
לירון: "הוא לא פמיניסטי בקטע מתריס".
לא צריך ישר להתגונן. זו לא מילה גסה.
תאיר: "אנחנו בקטע של העצמת נשים. אנחנו לא באות ממלחמה או מאבק, אלא מהעצמה. פמיניזם הוא לא שנאת גברים, אלא לחזק נשים מבחינת שוויון בחוק ובחברה".
לירון: "אנחנו שמות את שירת נשים בקדמת הבמה. לראות שלוש זמרות בפרונט זה לא דבר נפוץ בעולם המוזיקה הישראלי".
המופע של זמרות על הבמה לרוב מלווה באמצעים ארוטיים ובמיניות פתיינית. אתן ממש לא הולכות בכיוון הזה.
לירון: "נכון. כל הרעיון הוא לרקוד עם הקהל, להרקיד אותו. כשנוח לנו, גם לקהל נוח יותר. השמלות, הנעליים, הכל הכי נוח. זה לא עובד על הדימוי הפתייני".
קיבלתן מהעולם הערבי תגובות על הקליפ?
לירון: "כן, קיבלנו המון תגובות מרגשות. מישהי מתימן כתבה לנו וסיפרה על המצב הקשה בתימן ושהעם התימני סובל מאוד. היא אמרה לנו שאנחנו מחזקות אותה עם המוזיקה שלנו. היא ביקשה שנבצע עבורה את שיר הגשם שהוא שיר תפילה לאלוהים, אז עשינו את זה, שלחנו לה והיא ממש התרגשה מזה".
יודעים שאתן ישראליות?
לירון: "יש כאלה שאומרים 'אני מת עליכן למרות שאתן מישראל, ויש גם תימנים שכתבו 'אנחנו מתגעגעים ליהודי תימן, למה עזבתם? תחזרו. אהבנו אתכם'. קיבלנו גם הרבה תגובות ממרוקו וממצרים. ויש את הדור הצעיר התימני שגלה לאירופה, זה דור משוחרר יותר וכותבים לנו משם הרבה".
סלב בעיני עצמן
האלבום יוצא עכשיו. למי הוא מכוון? לאיזה קהל הגעתן בארץ שאינו קהל תל אביבי של יודעי דבר?
"הופענו בכל רחבי הארץ, הלו"ז שלנו נהיה צפוף ובקיץ יש לנו טור באירופה".
מכוונות לחו"ל? הייתי מצפה שדווקא תתחברו למקומי ולא תברחו לאנגלית.
תאיר: "אנחנו לא רואות את זה כמשהו מנוגד אלא כמהלך משלים. המטרה היא לא לקחת את המסורת ולהעתיק אותה, אלא לפתוח את זה לאנשים בכל מקום".
הסטיילינג שלכן מורכב ומתחבר בצורה לבשורה המוזיקלית שלכן. כאוהבת אופנה מושבעת, אני מתה לדעת, מי עושה לכן את הסטיילינג המדהים?
תגל: "רון בן נון. אנחנו סומכות עליה מאוד".
לירון: "רון הביאה את הגלביות וממש נדלקנו עליהן. הן לא תימניות, אבל אנחנו לא מחויבות להיצמד למקור כפי שהוא, אלא להכניס בו דברים משלנו. אנחנו אוהבות להתלבש ולהיכנס לדמות. אנחנו מעוניינות לתת לקהל חוויה רוחנית, שאנשים ייצאו ויגידו וואו, קרה לי משהו".
תאיר: "אנחנו לא הולכות על המסורת אחד לאחד, אלא עושות שילובים מיוחדים. לא נלבש תלבושות של חינה תימנית למשל. כל היופי הוא לשלב. הגלביות הן לא תימניות. רון קנתה את הגלביות שלנו בתורכיה ואמרה שהן גלביות אפגניות. חקרתי עליהן קצת באינטרנט וגיליתי שהן מגיעות ממחוז באלוצ'י שבפקיסטן, שגם דובר ניב ערבי מיוחד. עכשיו הבאלוצ'ים מעריצים אותנו בטירוף. הם כותבים לנו 'תודה שאתן משמרות את המסורת שלנו'. הם הפכו למעריצים גדולים שלנו".
ובתל אביב? אתן כבר מרגישות סלביות?
לירון: "נראה לי שבתל אביב כל אחד הוא סלב, אמרו לי שבתל אביב, בגלל שכל אחד מרגיש סלב, אז הוא לא מתייחס למישהו אחר כסלב. הוא אומר לעצמו 'אני בעצמי סלב אז אני אתייחס למישהו אחר כסלב?'. אנחנו לא מחפשות את זה".
איפור רונאל גושן | שיער בועז עוזרי