לא רציתי שהבן שלי יכנס למלכודת המוות של עזה

בשבעה באוקטובר (כך מתחילים טקסטים רבים מאז שבעה באוקטובר) הבן שלי גויס בצו 8. ב-12:30 הוא נקרא לראשונה בחייו לשירות מילואים אחרי מתקפת טרור רצחנית, אכזרית ובלתי נתפשת של חמאס על יישובי עוטף עזה. הוא הגיע לשם לפנות ערב. שדות הקטל עודם בוערים. כמו לכולנו, לא היה לו מושג על גודלו של ה"אירוע" שהתחיל אז, וטרם הסתיים. השטח היה מכוסה גופות של מחבלים. כל מי שנצמדו באותם ימים למסכי הטלוויזיה, הטלפון והמחשבים, יודעות טוב ממני מה ראו עיניו של בני. אני לא ראיתי. כבר אז קיבלתי החלטה: לא לצפות בחדשות או בסרטונים שהופצו. לא להיות עדת ראייה מיד שנייה לזוועות. הבנתי שדרך ארוכה לפנינו, שאנחנו ניצבות בפתחה של ארץ לא נודעת, ואם אני רוצה להיות נטועה עבור ילדיי – עליי לשמור נפשי. הדברים חלחלו גם כך, ללא רחם, כדרכו של העולם שלנו. כפר גלובלי מדומיין. מדומיין כי בסופו של דבר, אנחנו כמעט לנפשנו.

>> "אני עדיין חיה את הטראומה, כל דבר קטן גורם לבכי"

בשבועות הראשונים לא ראיתי אותו. לא ידעתי בדיוק מה הוא עושה, בוודאי שלא ידעתי מה מחכה לו. מצד אחד, התפללתי לשובו המהיר הביתה. לא רציתי שייכנס למלכודת המוות של עזה. חשבתי שכניסה קרקעית לא תפתור דבר ורק תוסיף יגון על צער, ותשלום של עוד דם. דם של בנות ובעיקר בנים, יפים ומלאי מוטיבציה להגן על ארצם שהותקפה, שבבוא העת והצורך, לא בטוח שתגן עליהם בחזרה. חשבתי שעלינו להתכנס נוכח מה שקרה, לעזור למי שזקוק לעזרה, לשמור כוחות, לחשוב, לא להגיב מיד. ומעל לכל: להחזיר את החטופים בכל מחיר ולעזאזל האגו. עִצְרוּ. הרכינו רגע ראש.

מה שחששתי מפניו בימים הראשונים, התברר כחשש מוצדק. הכניסה הקרקעית גבתה קורבנות כל כך יקרים, אף חטוף לא שוחרר מאז העסקה ההיא, עשרות אלפי אזרחים מדרום ומצפון מפונים מביתם, חיילים מסתובבים בעיי החורבות של עזה והערים השכנות, ללא לוח זמנים. בלי דדליין

אבל אני אישה. בשפה המדוברת בכל קרן רחוב, גוף תקשורת, כנסת או משרד ממשלתי, אני לא ״מבינה״ במלחמות. רק בלידות אני מבינה. בגידול ילדים וטיפוחם ומסירתם לצבא ההגנה מוכנים וערוכים לפקודתו. שיעשה בהם כרצונו. אני "רק" אימא לחייל שהתגייס לצבא כחוק בגיל 18 ובחר בשירות קרבי, למורת רוחי. כמו אז, כך היום, אני חיה עם אמביוולנטיות שמֻכֶּרֶת לכל אם שגידלה ילד או ילדה שהתגייסו. מחד, עליי לתמוך בבחירה שלו בשירות קרבי, לשאת נשק, להיות חלק מהאתוס הצבאי הממלכתי המכבס את האמת המלאה ומצייר את הגבורה ואחוות הנשק – כמשאת נפש. ילד שגדל ברחמי, שהזנתי וגידלתי וסיפרתי לו סיפורים בכל ערב לפני שנתו ושרתי לו שירים והנחתי רטיות חמות על כאביו, כל אימת שהיה צריך, וגם כשלא. מצד שני, זה מה שהוא בחר ועליי לכבד את בחירתו גם אם אינה ״נראית לי״. עליי לשתוק כדי לא להחליש אותו. זה מה שנאמר לי וזה מה שאמרתי גם אני לעצמי לא אחת, מאז פרצה המלחמה. תשתקי. אבל לא שתקתי למרות ״כשהתותחים רועמים המוזות שותקות״. לשתוק לגמרי, לא יכולתי.

מה שחששתי מפניו בימים הראשונים, התברר כחשש מוצדק. אמנם אני לא מצביאה ולא רמטכ"ל ולא שר הביטחון אפילו לא קצינה בדימוס. שירותי הצבאי הסתכם בשירות בלהקה צבאית אי שם במבואות האינתיפאדה הראשונה. במו עיניי ראיתי אז את חאן יונס, רפיח ועזה. הופעתי בפני חיילים. מאז, זרמו כאן ריבוא נהרות של מים ודמים. הכניסה הקרקעית גבתה קורבנות כל כך יקרים, אף חטוף לא שוחרר מאז העסקה ההיא, עשרות אלפי אזרחים מדרום ומצפון מפונים מביתם, חיילים מסתובבים בעיי החורבות של עזה והערים השכנות, ללא לוח זמנים. בלי דדליין.

>> מהוליווד לחזית ההסברה בישראל: הסיפור המופלא של רייצ'ל קסטנר

נוכח כל מה שקורה ומה שלא קורה, יש לי שאלות. הן שאלות נוקבות. משהו לא מסתדר לי. ואם משהו לא מסתדר לי ולעוד כל כך הרבה אימהות לחיילים, אולי יש דרך אחרת? חייבת להיות דרך אחרת. והדרך מוכרחה להתחיל בשילוב נשים בכל מוקדי הכוח וקבלת ההחלטות. הדרך חייבת להתחיל בעצירת המלחמה והחזרת החטופים. אנחנו 51% מהאוכלוסייה. אחרי המלחמה, אולי חלקנו בה גדל, למרבה הצער. שילובנו סביב שולחנות מקבלי החלטות הוא לא בבחינת עלה תאנה, ולא טובה שמישהו עושה לנו. קולנו חשוב ולגיטימי והוא חייב להישמע. בלעדינו, לא היו בנינו. אנחנו חייבות לקבל ייצוג שווה לחלקנו באוכלוסייה בכל מקום שנוגע לחיינו ולחיי ילדינו. במיוחד עכשיו. אין זמן אחר. דרך אחרת – דווקא יש. ואם אין לי תוכנית פעולה מוכנה או הצעה קונקרטית לחלופה, אין זה אומר שהשגותיי על הדרך שמלווה את ישראל מראשית הקמתה – לא ראויות להישמע.

תמר מור סלע | צילום: נעה זיני

ביום חמישי הקרוב, 25.1.24, יתקיים בספריית בית אריאלה של עיריית תל אביב יפו הערב ״המוזות לא שותקות״. קולות נשים בעת הזו. משתתפות: הדס גלעד, לי ממן, פאולה רוזנברג, תמר מרין, ג׳וליה פרמנטו-צייזלר. מוזיקה: ורד פיקר וקרני פוסטל. עורכת ומנחה: תמר מור סלע.