עינב צנגאוקר נלחמת על הגור שלה. היא הלביאה האמיתית
אחרי סערת החיבוק של עינב צנגאוקר עם בנימין ושרה נתניהו, כלנית שרון רוצה להזכיר את מה שחשוב ומעניין כאן באמת. וגם - כך השתנה לאחרונה התפקיד שלנו, הנשים, במלחמה הארורה הזאת
"טוב לי מותי מחיי בלי בני", ככה אמרה עינב צנגאוקר בחודש מרץ האחרון, כשצעדתי איתה בשדות ניר עוז בדרך לעזה. זה קרה בזמן שנתניהו החליט לשבור את הפסקת האש, ואיתה את התקווה שמתן יחזור הביתה בקרוב. מאז, אין יום שאני לא חושבת על המשפט הזה.
>> שחרור עידן אלכסנדר מוכיח כמה פשוט להציל חיים – אם רק רוצים
איך את חיה, איך את נושמת – כשהלב שלך זו ההמייה שלו. איך את קמה בבוקר, איך את חושבת, איך את מתפקדת – כשאת יודעת שהיצור שבראת, גידלת, טיפחת, נמצא בסכנה מתמדת.
עינב הלביאה האמיתית – לא כמו "עם כלביא" של נתניהו – נלחמת על הגור שלה. היא ושאר אימהות החטופים הן הלביאות האמיתיות – יחד עם האבות, האחים והאחיות. הם אלה בעלי האומץ, העוצמה והחוסן, שמחזיקים עבור כולנו את האוויר. כי אם הם יוותרו עליהם, זה אומר שכולנו נוותר גם על עצמנו.
מה עוד אפשר להגיד על הצורך לסיים את המלחמה הזו? מה עוד אפשר להגיד על עליבות הנפש של בן גביר וסמוטריץ׳, שמוכנים להקריב את אחיהם היהודים, בני אדם, למען אידאולוגיה משיחית שתוביל למלחמת נצח וקורבנות נוספים?
מה עוד אפשר להגיד על ממשלה שאין בה צדיק אחד בסדום, וגם לא צדיקה שיעשו שהמלחמה הזו תעצור? ומה עוד אנחנו יכולות להגיד לגברים ולנשים שלנו, שיוצאים ויוצאות להילחם מלחמה שרובם יודעים שהיא מיותרת?
בהתחלה חשבתי שצריך לבקש מהם לעצור. שהדרך היחידה להפסיק את מעגל הדמים היא לבקש מהם לא ללכת להילחם. לא לציית. כי ציות שווה פגיעה בביטחון המדינה. כי הליכה למלחמה שהמטרה הברורה שלה היא שימור השלטון – היא לא מלחמה ששווה שיאבדו חיים בשמה, ובטח לא מלחמה למען החטופים.
אבל איך אני יכולה לבקש מהם משהו כל כך גדול, כשהם לבד במערכה? היום, דווקא כשנדמה שאנחנו מתקרבים לרגע שבו נתניהו יחליט לחדול, אני חושבת אחרת.
אני חושבת שהדילמה המוסרית שבה נמצאים הלוחמות והלוחמים שלנו, היא הדילמה המוסרית של העם שלנו, של ה-DNA הישראלי – בין ציות לחשיבה ביקורתית, בין עוצמה לחולשה, בין קורבן למקרבן, בין רעות לאנוכיות, בין הגנה להתקפה, בין ביטחון לפחד, בין הכלל לפרט, בין הילת "העם הנבחר" לבני אדם שבסופו של יום רוצים לחיות את חייהם.
אז מה עוד אפשר לעשות כדי להפסיק את המלחמה הזאת? כבר הרבה זמן אני חושבת שלנו הנשים יש כוח. אם לפני כמה חודשים חשבתי שהכוח הוא למנוע מהלוחמים והלוחמות שלנו ללכת להילחם, היום אני חושבת שהכוח שלנו הוא בלהגן עליהם מבפנים.
"טוב לי מותי מחיי בלי בני", אמרה עינב צנגאוקר. זה הסנטימנט. אלה עוצמות הלביאה. זה הכוח המניע לצאת ולהילחם במה שיש לי, לנו, כדי שהדבר הזה יגמר כבר. למען חייהם של כל הבנים והבנות.
איך נראה הכח הזה? אני לא יודעת עדיין. אני רק יודעת שזה התפקיד שלנו עכשיו, זמן הלביאות לשמור על הבית.
כלנית שרון היא פעילה חברתית, ממייסדות תנועת "החזית הוורודה"