הלכה לו המדינה

למאיר כהן, גיבור "הרביניסט האחרון" של רן יגיל, אין מדינה. המדינה הלכה לו כשרבין נרצח, ומאז שום דבר לא ישיב את תחושת המולדת האבודה, את הידיעה שיש עתיד לישראל ושעדיין לא אפסה כאן התקווה לחיים טובים יותר. אלא שלא גבר כמו מאיר, טייס לשעבר בחיל האוויר הישראלי, יוותר בקלות כל כך על המקום שהיה לו לבית ושלמענו נלחם כל חייו. בקפיצת אישיות ספקטקולרית, הוא הופך לרוצח קר רוח שנחוש למחוק ליגאל עמיר, רוצחו של רבין, את החיוך המרושע מהפנים.

החיוך הזה הוא שמבעיר את חמתו של מאיר ושולח אותו למסע מעקב אחר הרוצח, חיפוש אחר הזדמנויות מתאימות ואימוני נשק – ולא בכדי. במרכז הנובלה הזו לא עומדת אידיאולוגיה מסוג כלשהו, לא נציות מול יוניות ולא ימין מול שמאל, רק חיוך מול חיוך. כנגד חיוכו הנבזה של עמיר מוזכר "החיוך המבויש של רבין" עשרות פעמים בספר. הצירוף חוזר עד כדי כך שנראה שכל מילות התואר נפטרו מן העולם ונשארה רק זו, כיוון שיגיל לא הצליח למצוא ולגוון בכל צורה לשונית אחרת במשך 137 עמודים. גם כשבפעם אחת יתומה הצליח להתייחס לפניו של רבין ולא רק לחיוכו, היו אלה "הפנים המבוישות של רבין".

ככה זה אצל יגיל, רבין אינו סמל לשלום, אינו מוביל דרך ואינו מנהיג של שום מדינה – הוא דוגמן של משחת שיניים, פלקט המייצג תבנית ריקה של מדינה בסגנון "אומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי". גם מאיר כהן שלו אינו מצליח להסביר מה אבד עם רבין מלבד לחיוכו המבויש. הוא אינו מצליח להבהיר מה היה בו שהצליח לסחוף את הלבבות לאחר מותו ולהביא לתחושה כאילו הגיעה החברה הישראלית לקצה דרכה. וכפי שרבין נותר כמסמן ללא מסומן, כך מובנית גם דמותו של הטייס המהולל. הוא מתגאה בשירי ארץ ישראל הטובה והישנה שהוא שר עם חבריו ובזיכרונותיו כילד הרץ לכיוון הים בתל אביב, ושולח דמויות אחרות שיעידו עליו טובות ויבססו את מעמדו כמלח הארץ: "אתה פשוט יפה נפש, מהבחורים של פעם, עם כל הבלורית והתואר" (עמ' 103), למשל. "נמאס לי להיות עולם הולך ונעלם, הישראלי היפה בשמורת הטבע" (עמ' 49), הוא מקונן, אך מתחת לחסות המילים מסתתרת דמותו האמיתי של מאיר כהן – רוצח שמניעיו אמוציונליים, רדוף על ידי שדים ודעות קדומות, שונא את הרוסים, ה"דוסים" והערבים – ובעצם כל כולו מיזנתרופ שכשל במשימה הישראלית-יהודית הבסיסית מכל – הקמת משפחה.

העובדה שלמאיר אין ילדים משל עצמו רודפת אותו כל חייו, במיוחד כשהוא משווה עצמו לבני, אחיו הכושל שנקלע לחובות עצומים ועסקים מפוקפקים, מה שמשמש אולי כזרז נוסף המדרבן אותו להשאיר חותם על העולם, לעשות מעשה שכמו ישיב את הגלגל לאחור ויספק לו הזדמנות חדשה לנצח אויב אכזר ("הנה האויב האמיתי שלי. הנה האויב החדש שלי. כבר שנים שאני תר אחריו, מאז מלחמת לבנון, והוא כאן בהרצליה").

כל הדמויות הכלולות בנובלה וקשורות לרצח רבין אמיתיות, יגיל מצטט את רשימת העדים במשפט, עובדות ביוגרפיות הקשורות לרבין ועוד ואף מבליח בגימיקים צורניים בחלקו השני של הספר (כדוגמת מודעת האבל שפרסם לקראת מותו הצפוי של יגאל עמיר) – אך כל זאת אינו מספיק כדי להציל את הספר מהבורות הרבים שנפל בו. למרות קולו הברור והייחודי של מאיר כהן ורגעי ההומור והאנושיות המעטים, כשל יגיל בעיצוב דמויות המשנה הנוגעות בחייו, והחזרות הרעיוניות והלשוניות שלו מעייפות ממש. כמו בעניין חיוכו המבויש של רבין, המטוסים של מאיר יהיו לעולם "ציפורי ברזל", זיכרון הילדות החוזר לעולם יכלול את "הרוח מנפחת לנו את הגופיות" ואפילו השחקן גדי יגיל (אביו של המחבר) מוזכר כאן לא פחות מארבע פעמים (!), משל היה כוכב בלתי מעורער ומוכר בשנים שלאחר רצח רבין. החזרות המרובות מטרידות החל מתחילת הנובלה, וכמו משלימות את הדלות הרעיונית וההנמקות הבלתי מגובשות. כשמדובר במאה שלושים ושבעה עמודים בלבד, אפשר היה להתאמץ קצת יותר.

 

הרביניסט האחרון, רן יגיל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 137 עמ', 72 ש"ח