"אנסה לא לבכות יותר ממנה: הבת שלי עולה לכיתה א' וגם אני"

יש משהו מתעתע ב-1 בספטמבר. מבחוץ הוא נראה כמו תאריך ביומן: תיק חדש, קופסת אוכל, בקבוק, כמה חולצות צבעוניות שיהפכו לתלבושת האחידה שלה, נעלי ספורט חדשות  וילדים רבים וחגיגיים ליד שער הגן או בית הספר, עם הורים נרגשים ממולם, אוחזים בנייד ומצלמים. אבל השנה, כאימא לילד בן חמש ולילדה בת שש פלוס, אני מרגישה עד כמה התאריך הזה הוא הרבה יותר מזה.

אוגוסט חי ובועט: 7 פעילויות מומלצות לילדים לסוף החופש הגדול

בעוד שבועיים הבן המהמם שלנו יעלה לגן חובה, גן שהוא כבר מכיר, והבת המדהימה שלנו תיכנס בפעם הראשונה לבית ספר שבו היא לא מכירה אפילו ילד או ילדה אחת. היא עולה לכיתה א' ואני וזוגתי מתרגשות יותר מהם. בין ההתרגשות לחששות הבנתי שהמשימה שלי בסוף אוגוסט היא לא ללמד אותם יותר, אלא לעזור להם להרגיש בטוחים יותר. ובעצם, להכין גם את עצמי.

אצל הבן שלנו הסיפור פשוט יחסית. אצל הבת שלי הכל חדש. היא עולה לכיתה א' בבית ספר חדש, בלי חברה אחת שהיא מכירה בכיתה. מבחינתה זה לא רק לעלות לכיתה א'. זה להיכנס בשער של עולם שלם שהיא עדיין לא מכירה, ולמרות שפע שיחות בנושא היא עוד לא מתחילה להפנים את גודל השינוי. המחשבה הזאת גרמה לי להבין שבימים האחרונים של אוגוסט אני לא רוצה להפוך את הבית לקורס הכנה לבית הספר. אני רוצה לעשות כמעט את ההפך: להקטין את הלא-נודע.

איפה השירותים

אנחנו ההורים אוהבים להרגיע במשפטים גדולים: "יהיה לך מדהים", "תכירי מלא חברות", "יהיה לך כיף". אבל האמת היא שאני לא יכולה להבטיח לבת שלי אף אחד מהדברים האלה. אני כן יכולה לתת לה ודאות בדברים הקטנים. לכן, אם מתאפשר, אני בעד להגיע לבית הספר עוד לפני פתיחת השנה (לרוב בכל מקרה מגיעים להכיר את המחנכת), אך בנוסף ביקור רגע לפני,  לעמוד ליד השער, לראות מאיפה נכנסים, איפה הכיתה שלה תהיה, איפה השירותים, איפה החצר בה תבלה בהפסקות, ולאן הולכים בסוף היום, לאחר הצהרון שיתקיים בבית הספר כדי שנדע כולנו מהיכן נאסוף אותה. לילד קטן, הידיעה "אם יהיה לי פיפי, אני יודעת לאן ללכת" יכולה להיות מרגיעה יותר מעשרה נאומים על כמה כיתה א' נפלאה. ואפשר אפילו לצלם יחד כמה נקודות בדרך וליצור בטלפון סרטון וידאו ובו "סיור בית ספר" קטן, אפילו עוד מהדרך אליו. מקום שכבר ראיתי פעם הוא קצת פחות זר בפעם השנייה.

מחזירות עוגנים בהדרגה

אצלנו החופש הגדול הוא חופש. שעות השינה זזו, המסכים התרבו וגם ארוחת ערב בשעה או עם מזון לא ממש רגיל כבר לא מרגשים אף אחד. אבל עכשיו אני מתחילה להזיז את המחוגים בחזרה. לא בבת אחת: בחופש נהנו משינה משותפת במיטה שבממ"ד ולא בחדרם. שם יש טלוויזיה ואפשר להירדם יחד ויותר מאוחר. מהשבוע, בכל כמה ימים הם נכנסים קצת מוקדם יותר למיטה ויחזרו לקום קצת יותר מוקדם כי ישובו לישון בחדרם, כל אחד ואחת במיטתו ובמיטתה, בשעות רגילות וללא טלוויזיה, למורת רוחם כמובן. גם את המסכים אני מעדיפה להפחית בהדרגה, ובעיקר להוציא אותם מהשעה שלפני השינה.

הדברים הקטנים שאני רוצה לתרגל איתם הם לא דפי עבודה. לא אותיות. לא חשבון. את זה עשינו מספיק במהלך השנה, בסופ"שים ואפילו בתחילת החופש הגדול, אלא דווקא את החיים עצמם:

• לפתוח לבד את קופסת האוכל ואת הבקבוק.
• לזכור איפה שמתי את הדברים שלי ולהחזיר אותם לתיק.
• ללכת לשירותים ולהסתדר באופן עצמאי ובעיקר לזכור איך חוזרים משם לכיתה.
• לדעת לומר למבוגר שמוכר לה: "אני צריכה עזרה".
• לתרגל מה עושים כשאף אחד לא מציע לי לשחק.
• לבחור יחד בגדים בערב כדי להפחית לחץ בבוקר.
• לעשות "בוקר 1 בספטמבר" לניסיון: לקום, להתלבש, לאכול ולצאת מהבית בזמן.

ובעיקר, אני רוצה ללמד אותם משפט שאולי חשוב יותר מכל אות או מספר שילמדו אותה השנה. "אני לא יודעת, אפשר לעזור לי?". הבת שלי תיכנס לכיתה שבה היא לא מכירה אף אחד. תעבור ממסגרת קטנה וחמה במבנה קטן ומוכר למבנה עצום ומעט מאיים לפעמים. אני לא רוצה שאני והאמא השנייה שלה נשאל אותה כל ערב "נו, הכרת חברה?". כי בתוך השאלה התמימה הזאת מסתתרת ציפייה. במקום זאת אני רוצה לשאול: "ליד מי ישבת?", "עם מי היה לך נעים היום?", "קרה משהו שהצחיק אותך"? גם חברה אחת/חבר אחד לא חייבים להופיע כבר ביום הראשון. אם ניתן להשיג מראש קשר להורה של ילד או ילדה מהכיתה ולקבוע מפגש קצר בגינה לפני 1 בספטמבר – זה שווה הרבה. לפעמים כל מה שילד צריך בתוך ים של פרצופים חדשים הוא פרצוף אחד שכבר ראה פעם.

האימהות עולות כיתה

אולי זה הדבר שאני צריכה להזכיר בעיקר לעצמי: לא לפתור מראש בעיות שעוד לא קרו. יכול להיות שהיא תיכנס בשמחה. יכול להיות שתבכה. יכול להיות שביום השלישי דווקא יהיה קשה יותר מהראשון. והבן שלי, שחוזר למקום מוכר, יכול להפתיע ולהתקשות דווקא הוא. אני רוצה לתת מקום לכל האפשרויות האלה בלי להפוך כל קושי לסימן שמשהו לא בסדר. ובימים האחרונים של החופש אני רוצה גם ליהנות מהם. לא למלא כל יום בעוד "הכנה לכיתה א'", אלא ללכת לבריכה, לאכול גלידה, לראות סרט בקולנוע, לשחק, לצחוק ולסגור יחד את הקיץ עם דגש על כיף ויחד עם שתי האמהות. גם פרידה מתקופה היא חלק מההכנה לתקופה חדשה.

וב-1 בספטמבר, אחרי שאצלם אותם עם התיקים ואנסה לא לבכות יותר מהם, אחזור גם אני לשגרת העבודה שלי כעצמאית ולבית קצת שקט מדי בהתחלה. כי ב-1 בספטמבר לא רק הילדים חוזרים למסגרות, כל המשפחה משנה שוב קצב. הילדים צריכים ללמוד את המקום החדש שלהם, ואנחנו ההורים צריכים ללמוד מחדש לשחרר, לסמוך ולחזור לעבודה ולשגרה שלנו. אני לא צריכה שהילדים שלי יגיעו לשנה החדשה בלי פחד. אני רק רוצה שהם יידעו שגם כשקצת מפחיד, הם מסוגלים ושגם אנחנו מעט חוששות ושזה ממש בסדר. שיבינו שיש מי שיעזור להם שם.

הכותבת היא כרמל מילנר-סער אימא לשניים ובעלת משרד יח"צ