"רצתי בין הילדים על המגרש, לא ידעתי את מי להציל קודם"

וורד ומילאר היו החברים הכי הכי טובים. ילדים תמימים בני 10 ו-11 שגרו בית ליד בית, למדו, אכלו, שיחקו ובילו את שעות אחר הצהריים יחד. שניהם אהבו לשחק במגרש הכדורגל שליד ביתם. הם היו ילדים טובים וסקרנים, שרק ביקשו לגדול בשקט וליהנות מהחיים.

>> 12 ילדים נרצחו כי המדינה שלהם לא עושה מספיק כדי להגן עליהם. טור עורכת

השבת המדממת של 27 ביולי התחילה כעוד שבת קיצית במג'דל שמס, והסתיימה בטבח מזעזע כשרקטה של חיזבאללה עם ראש נפץ במשקל 50 ק"ג התפוצצה במגרש. וורד ומילאר עמדו ממש אחד ליד השני כשזה קרה. מילאר נרצח, וורד שרד בנס.

"נוצרה המולה של משפחות שבאו לחיפושים, זה מראה מבהיל שהורים לא מוצאים את הילדים שלהם ומחפשים בין הגופות"

זירת האסון. המגרש במג'דל שמס בו פגעה הרקטה של חיזבאללה | צילום: MENAHEM KAHANA/AFP via Getty Images

הנערים והנערות שנרצחו במג'דל שאמס. בשורה הראשונה מימין לשמאל: אמיר רביע אבו סאלח, חאזם אכרם אבו סאלח, ויניס אדהם אלספדי, מילאר מועדדאד שאער, נאזם פחר סעב. שורה שנייה מימין לשמאל: איזיל נשאת איוב, נאג'י טאהר חלבי, ג'וני ודיע איבראהים, אלמא איימן פחד אל-דין, יזן נאיף אבו סלאח, פג'ר ליית אבו סלאח | צילום: לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

אביו של של וורד הוא ד"ר גסאן אבו ג'בל, רופא ילדים שעובד בחצור הגלילית וגר ממש מול מגרש הכדורגל והמרכז הרפואי של מג'דל שאמס. הוא הגיע למגרש מיד כששמע את האזעקה. "מה שראיתי זו זוועה שכמוה לא ראיתי מעולם", הוא מספר, "בגיל 67, אחרי שהייתי רופא בבית לחם בתקופת האינתיפאדה וראיתי מראות קשים, לא חשבתי שאראה יותר גרוע מזה – אבל אתמול ראיתי מראות מזוויעים שכמותם לא ראיתי מעולם. ילדים תמימים שלא הגיע להם למות שכבו שם, 12 מהם שילמו בחייהם ונטבחו".

"הייתי רופא בבית לחם בתקופת האינתיפאדה וראיתי מראות קשים, אבל אתמול ראיתי מראות מזוויעים שכמותם לא ראיתי מעולם"

"ראינו הרבה דם וחלקי גופות, ילדים שכבו כרותי איברים וחלקם עם פגיעות פנימיות קשות", הוא מספר, "היו גופות מרוטשות שלא היה שום סיכוי לזהות, הרבה צעקות, בכי והיסטריה מסביב".

מה עבר עליך בדקות המזוויעות שאחרי הנפילה?
"אני רץ בין הילדים ששוכבים על המגרש ולא יודע את מי להציל קודם, למי יש יותר סיכוי. אני מכיר את כולם, אנחנו בכפר כמו משפחה אחת גדולה. המגרש היה מקום מפגש פופולרי אצלנו, והיו שם גם ילדים קטנים וגם ילדות. אילו היה משחק עם צופים בקהל, אולי ממדי ההרג היו גדולים הרבה יותר, והיינו יכולים להגיע למאות. מהגופות שאי אפשר היה לזהות לקחנו במהירות DNA, נוצרה המולה של משפחות שבאו לחיפושים, זה מראה מבהיל שהורים לא מוצאים את הילדים שלהם ומחפשים בין הגופות".

ד"ר גסאן אבו ג'בל עם בנו וורד ששרד את נפילת הרקטה במג'דל שמס, וחבריו הטובים נרצחו | צילום: באדיבות המשפחה

איך הצלחת לתפקד בתוך הסיטואציה האיומה הזאת?
"הלב נקרע, אבל אתה כרופא חייב להיות ממוקד מטרה ורק לחשוב על הצלת חיים. עברתי בין כל הילדים אחד אחד. גם אמיר אבו סלאח (16) היה חבר טוב של וורד ומילאר, וגם הוא נרצח, סך הכל נרצחו ארבעה ילדים מהמשפחה שלו על המגרש. הבן שלי יושב בבית ולא קולט את גודל הזוועה, הוא ראה דברים שילדים לא אמורים לראות. הוא שאל אותי: 'אבא, אתה רופא, למה לא הצלחת להציל אותם?', ומה אני יכול לענות לו? יש לי אחות שגם היא רופאה, וגם היא הגיעה לעזור במגרש, יחד איתה הגיעו עוד ועוד רופאים מהסביבה. עשינו ככל יכולתנו, כל כך רצינו להציל את כולם, אבל חלק היו כבר מתים וזה היה מאוחר מדי".

"הבן שלי יושב בבית ולא קולט את גודל הזוועה, הוא ראה דברים שילדים לא אמורים לראות. הוא שאל אותי: 'אבא, אתה רופא, למה לא הצלחת להציל אותם?', ומה אני יכול לענות לו?"

האם זה נכון שילד אחד עדיין לא אותר?
"כן. לצערי זה נכון. חיפשנו בכל בתי החולים ולא מצאנו. מדובר בילד צעיר, והמחשבה שמתגבשת היא שהוא חטף פגיעה ישירה ולא נותר ממנו דבר".

מה אתה יכול לספר על התחושות ביישוב?
"הלם, זעזוע, כאב עצום. אי אפשר להבין ולקלוט מה קרה לנו, כולנו עדיין בשוק. עד אתמול לפני הצהריים חיינו את חיינו, למרות שמג'דל שאמס הוא יישוב תחת כיבוש ולחלק אין בכלל אזרחות ישראלית".

הלווית הילדות והילדים שנרצחו במגרש הכדורגל במג'דל שאמס | צילום: JALAA MAREY/AFP via Getty Images

אני שומעת נימה של תסכול?
"כן. אני הגעתי לארץ בשנת 66' מדמשק, לפני הכיבוש של 67'. אנחנו מאז חיים כאן, אזרחים דרוזים ממושמעים, שומרי חוק, משלמי מיסים. אנחנו חיים פה כמו כל האוכלוסייה בארץ. יש לי הרבה חברים יהודים, הם מתקשרים אליי וכותבים, דואגים לי ורוצים לעזור. בסוף אנחנו כולנו אותו דבר, ואני רוצה להגיד שזה הבית שלי. אני רוצה להרגיש שכולנו משפחה אחת, שנרגיש שווים בין שווים, אבל אני לא נאיבי. הממשלה הזאת נהיית יותר ויותר קיצונית. תראי את כמות ההרג אצל הערבים, אצלנו בישראל זה כלום. כל מדינה אחרת הייתה מתביישת. אף אחד לא מרגיש בטוח בשום מקום. כמה עוד אפשר לשפוך דם? מספיק עם המלחמה הארורה הזאת. כל הצדדים חיים בכאב, כואב לי על הילדים ועל כל טיפת דם שנשפכת".

איך עבר עליכם הלילה שלפני ההלוויות?
"נשארנו כולנו בבית העם. כל הגופות של הילדים הובאו לשם, ומכל הגולן הגיעו לנחם".

תגיד, יצא לך לדבר עם הוריו של מילאר, חברו הטוב של וורד שנרצח?
"כן. רק אתמול נפגשנו. אימא שלו ביקשה לבוא לחבק את הבן שלי, האחרון שראה את בנה הקטן בחיים. היא רצתה להרגיש את בנה המת דרך בני".

מילאר שעאר בן ה-10 שנרצח במגרש במג'דל שאמס | תמונה באדיבות המשפחה