איך זה להיות אימא יחידנית? כל האמת שלא רואים מבחוץ

כבר עכשיו, וכאמא די טרייה, אני נשאלת לא פעם: "איך זה להיות אמא יחידנית?". אני חושבת שכמו שכל חוויית אמהוּת היא ייחודית, גם לכל אמא יחידנית יש את הסיפור האישי שלה והאתגרים שלה. ובכל זאת, יש גם במשותף. אני שומעת מהרבה יחידניות על הסקרנות מבחוץ, שמתבטאת בשאלות (ולא פעם גם בהערות שלא במקום): "אז זו תרומת ביצית?" (סליחה?), "איזו אמיצה את" (נכון), "וואו, איזה ילד יפה! הוא בכלל לא דומה לך!" (שאגיב לגבי הילדים שלך?), ולא משנה מה מידת ההיכרות ביניכם – אם יש לך יותר מילד אחד, מוכרחים לשאול גם: "הם מאותו תורם?".

>> "זה היה אחד הדברים המלחיצים": מאיה ורטהיימר על הפחד של הורים לתינוקות

חריגה ומעוררת סקרנות

אמנם, הורות יחידנית מבחירה (כלומר, הבאת ילד לבד, ללא כל הורה שותף מלכתחילה) הופכת גם בארץ לשכיחה יותר ויותר. למרות זאת, החברה שלנו מושתתת כל כך על המבנה המשפחתי של זוג הורים, שכיחידנית, עדיין תרגישי חריגה ומעוררת סקרנות, וסביר שכל מוסד ומסגרת יפגישו אותך מחדש עם השוני המשפחתי. כך, ברוב הטפסים שתמלאי (במיון, ברישום לגן או לחוג), תתבקשי למלא פרטים על שני ההורים (ויש טפסים מקוונים שאותם לא תוכלי להשלים מבלי למלא גם את פרטי האב!).

מעבר לזה שהייתי שמחה לראות את החברה מפגינה יותר רגישות כלפי כל סוגי ההורות והמשפחות, אני חושבת שבמקרה של אימהוֹת יחידניות, הרגישות וההתחשבות חשובות ויפות על אחת כמה וכמה. בהגדרתה, הורות יחידנית היא מעשה יזום של בחירה להפוך להורה, שסביר שהגיעה אחרי מחשבה ולבטים רבים. בין אם מצדדים בבחירה כזו ובין אם לא – אפשר (ורצוי) לכבד את עצם הבחירה המודעת והמכוונת להפוך להורה. לא כל הורות מתחילה כך. אמהוּת יחידנית בפרט היא דרך שמצריכה חשיפה אישית וגופנית גדולה כדי להתממש. מי שרוצה להפוך לאם יחידנית צריכה לשתף את כוונותיה עם המערכת הרפואית, להיבדק ולהיות מתושאלת רבות – הרבה לפני שבכלל יש הריון. זו דרך ארוכה, חשופה ופגיעה עד מאוד, עוד לפני השאלות וההערות המיותרות.

"וכן, זה בודד. אמנם הצמחת משפחה חדשה, אבל כל עוד המשפחה היא את ויצורי אנוש קטנטנים שצריך לטפל בהם – ערבי שישי וחגים עדיין ירגישו בודדים מאוד"

 

זו דרך שדורשת עוצמה, והיא גם מעצימה מאוד. היחידנית היא ראשת המשפחה, שזוכה למלוא כוח ההנהגה, וגם מוכרחה לשאת במלוא האחריות על כל בחירות החיים; מהקטנטנות והיומיומיות ועד לגדולות, הרות הגורל. כשבחירה שעשית עלתה יפה, שיחקת אותה, את הגיבורה! וכשהבחירה כשלה – גם אז, את היא הגיבורה. האחראית היחידה.

"היחידנית היא ראשת המשפחה, שזוכה למלוא כוח ההנהגה, וגם מוכרחה לשאת במלוא האחריות על כל בחירות החיים. ביחידנות אין שותפות הורית, אבל בחווייתי, יש בה "שותפות" מסוג מיוחד: את השותפה ההורית של עצמך"

 

ביחידנות אין שותפות הורית, אבל בחווייתי, יש בה "שותפות" מסוג מיוחד: את השותפה ההורית של עצמך. יצא לי לשמוע מאמהות הנמצאות בזוגיות ש"בוודאי קל יותר כשאין בן זוג לכעוס עליו". אני לא חווה את זה ככה. נראה לי שאותם תסכולים שעולים בדרך כלל מול בן או בת הזוג – עולים אצל היחידנית, רק שהם מוצאים להם "קורבנות" אחרים: הבייביסיטר, הסבים, ואם אין מבוגר אחר לכעוס עליו, אז על עצמה. הרי אם את גם "אמא" וגם "אבא", כל אותם תסכולים בהורות עולים בך כלפי עצמך, ואת צריכה גם לפתור אותם מול עצמך. יחידניות צריכות הרבה "טיפול זוגי" פנימי.

והתסכולים יבואו. להטוטנות ואלתורים שכל אימא מתמקצעת בהם, גם יחידנית מוכרחה לשכלל, ואף יותר. איך תסתדרי עם ילד חולה וצורח, כלב שצריך טיול, גשם שוטף ומקרר ריק? אין לי תשובה, אבל את תהיי חייבת להסתדר, ולכן אני יודעת שתסתדרי. הלבד הוא האתגר הגדול – והוא גם מקור ההתעלות והגאווה הגדולה.

וכן, זה בודד. אמנם הצמחת משפחה חדשה, אבל כל עוד המשפחה היא את ויצורי אנוש קטנטנים שצריך לטפל בהם – ערבי שישי וחגים עדיין ירגישו בודדים מאוד. זה בודד ברגעי השמחה שהיית רוצה לחלוק, וזה בודד במיוחד במשברים, כשאת לא יודעת מה לעשות, ובכל זאת מישהו מוכרח לעשות. וגם הפעם, המישהו הזה זו את. בכתיבת המילים האלה אני מתמלאת הערצה כלפי אמהות יחידניות, ופליאה על כל מי שעשתה ועושה את הדרך הזו. נשים אמיצות, עצמאיות, עוצמתיות – אני מצדיעה לכולכן. אתן הגיבורות שלי.

"הפרעות זמניות בבדידות", הוצאת לוקוס, להשיג ברשתות הספרים ובחנויות הספרים המובחרות ובאתר הוצאת לוקוס