הילדים חווים פתאום רגרסיה בגלל המצב? זה מה שנכון לעשות
נערה מתבגרת חזרה לישון במיטת הוריה, ילד בן חמש מסתגר בממ"ד ולא מוכן לצאת מהבית - פתאום הילדים חווים שוב רגרסיה בעקבות המלחמה. ליאת ששון מער"ן מסבירה להורים מה נכון לעשות בתקופה הזו
אמא לנערה בת 16 שיתפה אותי כי בתה חזרה לישון בחדר ההורים מאז התגברות האיום האיראני. הורים אחרים שיתפו כי בנם בן החמש מסרב לצאת למסגרת ומבקש להישאר רק בממ"ד.
>> להפיג את החרדה: פעילויות ביתיות מרגיעות לכל המשפחה
דוגמאות אלה הן ביטוי למצוקה רגשית שבאות לידי ביטוי בהתנהגות שאינה מדוברת. המלחמה שהפכה למציאות חיינו, מטביעה את אותותיה בכולנו, אינה פוסחת על אף אחד ואחת. תינוקות, ילדים, נוער והורים, ואף בעלי חיים שחשים יותר מתמיד את הסטרס של בעליהם. התגובות אשר באות לידי ביטוי הן מגוונות ומשתנות בהתאם למבנה האישיות ולסביבה.
ההתמודדויות המשפחתיות מקבלות משמעות מורכבות יותר, מכיוון שבניגוד למצב רגיל בו ההורים יכולים לנהל את המשבר ברוגע יחסי, הרי שבמציאות שנכפתה עלינו, גם הם נמצאים במצוקה: לעיתים חלק מבני ובנות הזוג מגויסים ובנוסף לדאגה לשלומם ולשלומן, עיקר הנטל נופל על מי שנשאר בבית. המצב הכלכלי דוחק בשל המלחמה וייתכן מאוד שיש לכך השלכות על העבודה והפרנסה. בימים כאלה הבדידות מתעצמת והקושי לנהל שגרת משפחה ולהתמסר למשימת ההורות מאתגר מאוד.
במוקדי הסיוע של ער"ן התקבלו מאז תחילת המלחמה עשרות אלפי פניות של הורים מודאגים, שמשתפים בקושי נפשי ואישי בשל המצב. אליו מתווספים אתגרים להחזיק את התפקיד ההורי ולהמשיך לנהל שגרת חיים משפחתית. אם צעירה שיתפה כי סיוטי לילה שמחבלים נכנסים לביתה מונעים ממנה לישון ולצבור כוחות ליום המחרת, אב אחר שיתף כי הוא במילואים וחושש לאישתו שנשארה להתמודד לבד עם הילדים בבית וחווה קושי נפשי. חרדות ההורים כל כך טבעיות ואנושיות, אך לפעמים הן עשויות לפתח תחושות אשמה על אופן התפקוד ההורי, דבר שמעצים בסופו של דבר את החרדה מחדש.
לומר את האמת ולייצר תקווה
דווקא בתקופה זו, בה הילדים זקוקים לדמות הורית יציבה וסמכותית, שתחזק את תחושת הביטחון שלהם. אחד הגורמים המשמעותיים המבססים תחושת ביטחון בקרב ילדים הוא אמון. הורים מבססים יחסי אמון עם ילדיהם כאשר הם כנים. לא מזמן, נתקלתי ברחוב במשפחה שצעדה יחד עם בתם בת התשע. לפתע נשמעו מרחוק הדי פיצוצים. הילדה נעצרה וקפאה, והוריה דרבנו אותה להמשיך בטענה כי הרעש ששמעה הוא "שום דבר". ההורים ניסו להרגיע את בתם, אבל לא מדובר באירוע סתמי, ורוחות מלחמה מנשבות ונשמעות.
"נתקלתי ברחוב במשפחה שצעדה יחד עם בתם בת ה-9. לפתע נשמעו הדי פיצוצים. הילדה קפאה במקום, והוריה דרבנו אותה להמשיך בטענה כי הרעש ששמעה הוא 'שום דבר'. הם ניסו להרגיע אותה, אבל לא מדובר באירוע סתמי וחשוב לשתף בנעשה"
כאשר ילדים שואלים למצב, או לחילופין כאשר יש אירוע שמעורר חרדה, אפשר לשתף בנעשה באופן מותאם למצבו הרגשי ולגילו של הילד. הסתרת האמת מגבירה את החשש ואילו ידיעה מפחיתה חרדה. אפשר לספר שאנחנו נמצאים בסכסוך וכי לעיתים יורים עלינו טילים. יחד עם זאת להשאיר את התקווה למציאות טובה יותר. אפשר לצייר את התקווה, לדבר עליה. התקווה פתחת חוסן ומסייעת בהתמודדות עם מצבי דחק ולכן חשוב שהיא תהיה חלק מהשיח.
משפחה בה השיח מבוסס על כנות, מהווה מקור לתקווה ולהכלת הרגשות, מומלץ להורים לגלות מודעות עצמית ומתוך כך לנקוט בפעולות מחזקות עבור עצמן ועצמם. חשוב לדעת להיעזר בכל עזרה שמוצעת, וגם אם היא אינה מוצעת, לדעת להגדיר מה הצורך ולבקש אותו. למשל לפנות אל בני משפחה או שכנים שמרגישים עימם נח ולבקש סיוע, לשתף את הרגשות עם אדם קרוב או עם מוקד סיוע, להקפיד על זמן איכות אישי או זוגי של פעילות הפוגתית כדי לחזק את הנפש. לעיתים צעידה קלה בחוץ, או צפייה בסרט קליל יכולים להרגיע את המיינד המוטרד. ובמילים אחרות: כדי שתהיה יכולת לגלות פניות לילדים ולמצבם הנפשי, צריך קודם לצייד את כוחות הנפש האישיים בצידה מיטיבה.
במיוחד בימים של טראומה לאומית, מומלץ להבין כי מה שנגלה לעין בהתנהגות הילדים, מהווה 10% של הקרחון. 90% מהקרחון אינם גלויים, אך אפשר להרגיש ולזהות אותם רק כאשר החושים ההוריים מחודדים. האחריות לאתר את המצוקה של הילד או הילדה היא שלכן ושלכם ההורים. היו נוכחים במיוחד בימים האלה. שימו לב למעשים של הילדים. תנו את הדעת לסימנים כמו התבודדות, שינויים בהרגלי אכילה, הימנעות ממפגש עם חברים, הסתגרות בחדר, סיוטים, עצבות, בכי תכוף, ואפילו שינויים קלים בהתנהגות, כמו וכחנות ותוקפנות. חשוב להבחין בהפרעות בלתי רצוניות שמתפתחות בתקופה זו כמו גמגום, מצמוץ, חריקת שיניים, כסיסת ציפורניים. כל אלה הם סימנים מדאיגים שיש לתת עליהם את הדעת.
לשקף את הרגשות ולנרמל אותם
אם שיתפה אותי כי בתה בת ה-12 מתווכחת איתה רבות לאחרונה. אפשר לראות בכך התחלה של התנהגות המאפיינת את גיל ההתבגרות, בו מתפתח תהליך של זהות עצמאית ונפרדת ("ספרציה-אינדיוידואציה"). ממד שני, יתכן והתנהגות זו החלה להתפתח מתוך מצוקה רגשית, מצוקה שהילדה מביאה לידי ביטוי במעשים ולא במילים. תגובה לא מותאמת של הורים כמו כעס על התנהגותה של בתם, מבלי להבין את הגורמים לה, עלולה לגרום למתבגרת להתרחק ולהעצים את תחושות הפחד והבדידות שלה בתוך המשפחה.
במקום זאת, אפשר לשקף לילדה את הרגשות שלה ולהתחיל לעורר שיח מודע בנושא. משפט כמו: "יכול להיות שאת מפחדת ועצובה"? אני שמה לב לכך כי לאחרונה את מתווכחת איתי המון ואני חושבת שזה קשור. תרצי חיבוק?". שיקוף הרגשות של הילדה מאפשר לה לדייק אותם, לתת להם שם. ההצעה לחיבוק מחזקת את הילדה ומאותתת לה שהיא לא לבד. תגובה כזו של הורים לווכחנות, עשויה לעשות פלאים בקשר בין ההורים למתבגרת, ולאפשר לה לחוש את הרגשות שהיא מרגישה, לנרמל אותם ולהציע נחמה וביטחון.
מומלץ לשוחח בכל יום עם הילד או הילדה, ולהקפיד על זמן איכות משותף לשיחה ללא מסכים והסחות דעת. חשוב שהשיחה לא תתקיים פנים מול פנים. אם הילד או הילדה נמצא או נמצאת בחדר, להיכנס לחדר מדי פעם ולשים לב לפרטים: להתבונן בחפצים שבחדר, בתנוחה של הילד, בריח שבאוויר, ברמת הסדר והניקיון. יותר מתמיד – להתעניין, להבחין במה שנמצא שם מתחת לפני השטח, להציע נחמה, להיות אוזן קשבת מבלי לשפוט את הילד או הילדה, ואם ההתנהגות הזו ממשיכה או מתעצמת, לפנות לעזרה מקצועית.
>> הצילו, תוכן מטרגר: איך לעזור לנוער לצרוך נכון חדשות קשות?
עמותת ער"ן מעניקה שירות עזרה ראשונה נפשית מצילה חיים 24/7 באנונימיות ובאופן מידי לכל מצוקה נפשית. לקבלת סיוע נפשי ניתן לפנות בטלפון 1201; לאתר ער"ן בצ'אט; ובווטסאפ בטלפון 052-8451201.
הכותבת היא מנהלת הדרכה בער"ן, יועצת זוגית, מלווה ומדריכת הורים לגיל הרך למתבגרים