הוא משלנו

נעם רותם עולה לבמה במועדון הבארבי בצעדים גדולים וחיוך מבויש ומברך את הקהל. שנייה אחר כך המבוכה שלו נמוגה לגמרי לתוך הגיטרות הכסאחיסטיות שלו ושל אדם שפלן.

הדיסוננס הזה – בין איש שקט, ביישן וצנוע וכמעט נחבא אל הכלים (אם אפשר להגדיר ככה את מי שמקצועו הוא להיות בפרונט של הבמה) לבין סולן מצוין – חוזר לכל אורך ההופעה. נעם מבצע את "איתו לנצח", השיר הפרובוקטיבי שמלווה אותו עוד מתקופת "קרח 9" ונחשב לשיר האהבה ההומוסקסואלי המפורש הראשון שנכתב בעברית. גם את השיר "אסף אמדורסקי" הוא מבצע בהופעה, במין חיוך ממזרי – של מי שאינו מתכחש לעברו, מכיר בלהיטים שבנו אותו ובדרך שהביאה אותו למקום שבו הוא נמצא היום. וכן, החיוך הזה גם מרמז על כך שהוא נהנה מכל שנייה.

גם הקהל – בני 30 פלוס מינוס, זוגות צעירים, רווקים ורווקות, מעט חובשי כיפה – מבסוט. זהו קהל שמלווה את רותם תקופה ארוכה. הוא עומד מתחת לבמה, רוקד ושר, לוקח את כל מה שרותם נותן לו. ורותם נותן את הכל. האנרגיות בבארבי חזקות – רותם רהוט, סוחף, לוקח אותך איתו ברכבת הרים רגשית.

לא מייפה את האמת

כשמסתכלים על נעם רותם במבט ראשון, רואים רוק-סטאר. כשמקשיבים לנעם רותם, שומעים מוזיקאי. הבחור מהקריות, שבגיל 19 הקים את להקת "קרח 9", הוא היום איש משפחה בן 37, מוזיקאי בוגר בעל קריירת סולו מרשימה.

לפני כחמש שנים הוציא רותם את "עזרה בדרך", אלבום אישי שני (אחרי "חום אנושי", האלבום שהוציא ב-2004). "עזרה בדרך" הוא אלבום מורכב שמתייחס לתקופה שבה אשתו הייתה חולה בסרטן, וכולל שירים כמו "עולה ויורד", "חרב דמוקלס", "עזרה בדרך" וטקסטים נוספים העוסקים בחיים ובמוות.

הגדולה של נעם היא בכך שהוא לא עוסק בסיסמאות אלא ביום יום, בשגרה של מחלה. "לבד בבניין הגדול, עולה ויורד, עולה ויורד" מתאר סיטואציית בית חולים שאין מי שלא מכיר: חוסר האונים כשאתה מגיע לבקר אהוב חולה. חוסר המעש בבניין הענק הזה.

"איך אני שונא ימים כאלה, שמתחילים בלחלק בשורות רעות", גם הוא שיר שקל להזדהות איתו, וכך גם "חרב דמוקלס" – תרגום של נעם למילים של לו ריד. כהקדמה לשיר אומר נעם: "כשמשהו לא מסתדר קוראים לזה חרב דמוקלס", ומיד המילים נכנסות לך ללב: "אני רואה את חרב דמוקלס מעל ראשך עכשיו, הם מנסים טיפול חדש כדי להציל את המצב, כימותרפיה מחסלת טוב ורע בלי להבדיל, ולרפא אותך צריך, אז הם הורגים כדי להציל".

ההופעה של נעם רותם היא הנאה צרופה. אולי זה הסוד שמאחורי העניין – הטקסטים לא קלים, אישיים, נעם רותם חשף את עצמו ואת ההתמודדות עם מחלת הסרטן של אשתו – אבל הוא עושה את זה בלי לגלוש לרחמים. הוא לא מייפה את האמת, רק אומר אותה בעדינות, ברגישות, בליווי רוק-פולק מצוין.

צילום: עדי עופר

מצליח לגעת בקהל

הלהקה של רותם מספקת לו גב רחב, מעין רשת ביטחון, ונותנת לו את מה שהוא עצמו נותן לקהל – אפשרות לעבור את המסע הרגשי המורכב שהוא מציע, לגעת בפצעים ובצלקות, להתרגש, להתאכזב, ליפול, לעלות ולחזור הביתה בשלום.

בתום למעלה משעתיים הופעה – כשמסתכלים ומקשיבים לנעם רותם, רואים בן אדם. מענטש אמיתי, כזה שאתה רוצה שיהיה לצידך. והוא נמצא שם – בטקסטים המורכבים, במוזיקה המצוינת וביכולת שלו לגעת. פתאום מבינים שאין שום דיסוננס. כוכב רוק לא חייב להיות מרוחק, מורם מעם, בלתי נגיש. הוא יכול להיות זמר, מלחין וכותב טקסטים מצוין. כזה שעושה טוב את מה שהוא אוהב לעשות, ולכן הוא מצליח.

אחרי שני הדרנים, כשהקהל מסרב לעזוב, נעם מחנה את הרכבת ומחזיר את כולם למציאות: "לכולנו יש עבודה מחר, צריך לקום בבוקר ולקחת את הילדה לגן", הוא חולק איתנו את שגרת יומו ומנגן שיר אחרון.

כזה הוא נעם רותם – נגיש, נעים, בן אדם. גם לו יש משפחה, ילדה שצריך להשכים, סידורים, עבודה. כמו לכולנו. נעם רותם הוא אחד משלנו.

צפו בקליפ לשיר "ברזל ואבנים":