כוכבת "הראש" לצד יהודה לוי: "אני לא מתחרטת על כלום"

הדס קלדרון (49), יוצרת, שחקנית, מחזאית, במאית, מנהלת אמנותית של תיאטרון היידישפיל ואימא לשני ילדים. בימים אלה מככבת בדרמת המתח "הראש" של קשת 12 שנמכרה לנטפליקס – ומגלמת את הקצינה המוכשרת מירב, שהיא גם הנמסיס של ראש השב"כ, הלא הוא יהודה לוי. 

>> דקלה הדר מודה: "אני מתחרטת על הפוסט הוויראלי ההוא"

היי את, מה שלומך היום?
"יום ביומו, אני משתדלת להתמקד בטוב — רגעים קטנים של חסד, הילדים שלי, החברים, היצירה. אלה המקומות שמטעינים אותי באנרגיה להמשיך".

מה הדבר שהכי מטריד כרגע?
"החזרת החטופים. זה לא מרפה ממני. יש תחושת חוסר אונים שמלווה את כולנו — כאוס, ערכים שהולכים לאיבוד, ואובדן האמונה שיש על מי לסמוך".

מה הדבר הכי יפה שאמרו לך לאחרונה?
"שאני אימא מדהימה. כשהבן שלי מסיים שיחה ב'אוהב אותך, אימא', וזה מרגש אותי כל פעם מחדש".

מה הקללה האהובה עליךי?
"אני מגוונת לפי מצב הרוח: בכביש – 'כוסאמק', כשנשבר משהו – 'קקה', ולכינים ופשפשים – כל אוצר הקללות פתוח".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני בוכה קצת כל יום, מאז שאימא שלי, רינה סוצקבר, נפטרה לפני חודש וקצת. אני שרה לה, חושבת עליה, מתגעגעת. רק לומר 'אימא' מביא איתו דמעות".

למי את מתגעגעת?
"לאימא שלי, שהייתה גם הקהל הכי נאמן שלי, וגם השותפה הכי מסורה ליצירה שלי. היא הייתה ציירת נפלאה, ואני הייתי הקהל הכי אוהב של הציורים שלה. פתחנו יחד תערוכות, מכרנו ברחבי העולם — צוות לעניין".

מה השריטה שלך?
"בעלי חיים. בכל ליבי. עצרתי באיילון בשביל ציפור, חתול או כלב במצוקה. עצרתי הצגה כי חתול נתקע בתפאורה. חילצתי יונים, עטלפים, קיפודים — אפילו חתול ממנוע רכב. אני לא דורכת על נמלים, לא הורגת ג’וקים. תתמודדו".

מה הדבר הכי מוזר שלא יודעים עליך?
"שאני רוחנית מאוד. למדתי תטא הילינג בהודו אצל מאסטרית ולמדתי תקשור. אני גם מטפלת – רק למי שמבקש".

מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים? ומה העצה הכי גרועה?
"הכי טובה: מסבא שלי, אברהם סוצקבר — גדול משוררי היידיש. הוא אמר שתפקיד האמן הוא להביא יופי מרפא שנותן כוח לחיים. הכי גרועה: כל עצה שביקשה ממני לוותר על הרוח, על היצירה, על הקול שלי".

על מה את הכי אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"על חוויות עם הילדים שלי — חופשות, הרפתקאות, טיולים. כל דבר בא והולך, אבל הזיכרונות והקשרים נשארים".

מהו הבגד הכי יקר ללבך שאת מחזיקה בארון?
"אין לי בגד אחד כזה. אני לא נקשרת לבגדים — אני נקשרת לרגעים".

עם איזה אדם מפורסם – חי או מת – היית שמחה לבלות לילה אינטימי?
"משה רבנו. כן, ברצינות. הייתי רוצה לשמוע ממנו איך לדעתו כדאי לנהל את העם הזה. אולי כמה טיפים על יציאה ממצרים פנימיים".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"אני די בשלום עם מי שאני. מקבלת באהבה גם את האור וגם את הצל".

על מה יש לך רגשות אשם?
"על הזמן שלא הספקתי לבלות עם אימא שלי לפני שנפטרה. על כל מה שיכולתי לומר לה, לשתף אותה, עוד שיחה, עוד חיבוק. הייתי מוותרת על ריבים, על כעסים, ומרוויחה עוד חוויות איתה".

על מה את מתחרטת?
"אני לא. אני מאמינה שגם מה ששבר אותי – בנה אותי. הצמיחה מגיעה מתוך השברים".

מה חסר לך בחיים?
"כרגע? אימא שלי".

מה הרגע שהכי השפיע על הקריירה שלך?
"הרגע בו עזבתי את תיאטרון בית ליסין אחרי 17 שנה. עברתי מהשחקנית שכולם מכירים – ליוצרת. כתבתי וביימתי עם עודד אהרליך את 'החבר הכי טוב שלי', וזו הייתה הצלחה גדולה בהפקת תיאטרון הקיבוץ. מאז המשכנו ליצור יחד עשרות יצירות (אנחנו גם יוצרים את הסדרה לכל המשפחה של הפילהרמונית), ובמקביל הפכתי לפני חמש שנים למנהלת האמנותית של התיאטרון הארצי – ועכשיו גם של תיאטרון יידישפיל".

לאיזו אישה בא לך להרים?
"לכל האימהות שהבנים שלהן משרתים עכשיו. עוצמה. גבורה. אהבה שאין לה סוף".