אחרי שחבריה נחטפו ונרצחו, הדס לולו קורן מתרגמת את הכאב למופע יוצא דופן

לא תכננתי להיות אמנית קרקס. אמנית חבל אנכי. אבל אולי זה לא מדויק. לא ידעתי איך זה יראה, רק הרגשתי שאני מחפשת דרך להתבטא. לנוע. לחפש שפה אחרת. אחת שלא מבוססת על מילים. אולי זה התחיל בילדות, בקיבוץ מגן שבנגב המערבי, מקום שבו השמיים תמיד היו גדולים, והאדמה תמיד סדוקה. קהילה עוטפת. שקט אינסופי. לפעמים שקט מדי. שם למדתי להיות חלק, וגם להיות לבד. לרצות שייכות, ולפעמים לברוח ממנה.

>> יש, דיוויד דוכובני חוזר לטלוויזיה! 13 סדרות חדשות ביוני

אני זוכרת לילה אחד, הייתי אולי בת 11, לא הצלחתי להירדם. שכבתי על הגב בדשא מול חדר האוכל , הסתכלתי על הכוכבים ובכיתי, בלי לדעת למה. משהו בי חיפש מרחב, אבל גם מגע. רציתי לעוף ורציתי שמישהו או משהו יחזיק אותי.

זיכרון הגוף

בגיל 21 עזבתי את הארץ, עברתי בין ערים ויבשות: תל אביב, מדריד, צרפת. אבל גם בתנועה שלי היה תמיד געגוע. משהו ממני נשאר בין שבילי הקיבוץ; בצרצרים, בריח של הגזם אחרי גשם ראשון. אני יוצרת. חוקרת את הגוף, ואת מה שהוא זוכר כששוכחים. ובשבעה באוקטובר, הגוף שוב זכר. הקרקע נשמטה, משהו בפנים התפרק.

"משהו ממני נשאר בין שבילי הקיבוץ; בצרצרים, בריח של הגזם אחרי גשם ראשון. אני חוקרת את הגוף, ואת מה שהוא זוכר כששוכחים. וב-7 באוקטובר, הגוף שוב זכר"

 

חזרתי לישראל בפברואר 2024 לביקור, אבל גם כדי לנשום. הלב לא הצליח להכיל את הכאב, את הפחד, את השבר של כל כך הרבה עולמות. ובתוך הרגע הזה פגשתי את בן דנציג, מוזיקאי, מלחין ויוצר, גדל בקיבוץ ניר עוז, מרחק דקות מהמקום שבו אני גדלתי. הוא בנם הבכור של אלכס דנציג ז"ל, ושל רחל דנציג-אלגרט, ואחיינו של איציק אלגרט ז"ל. בילדות חלקנו את אותו נוף, אולי גם את אותו ריח של פריחה אחרי הגשם אבל לא הכרנו.

והנה, דווקא עכשיו, דווקא אחרי הכל נפגשנו. הכאב היה משותף אך שונה. כל כך אישי, כל כך קרוב. משפחתה של גיסתי, קלרה, לואיס, פרננדו, מיה וגבריאלה נחטפה מניר יצחק לעזה. שלושה מחבריי לספסל הלימודים נחטפו לעזה: איתי סבירסקי ז"ל (שנרצח בשבי וגופתו חולצה מעזה), תמיר אדר ז"ל (שנרצח על ידי חמאס וגופתו עדיין מוחזקת בעזה) וטל שהם (ששוחרר מהשבי אחרי 505 ימים). וכולנו, כך נדמה, הפכנו לעדים. לסיפור. לשבר. בן נשא איתו את ההד של קיבוץ שבו הכל נעצר. את הצלילים של בית שחטף מהלומה שאין לה שם, ואני ניסיתי להזכיר לעצמי איך לנשום דרך תנועה.

במרץ 2024, בן הצטרף אליי לצרפת. לא תכננו את זה מראש. אולי זו לא הייתה בריחה, אלא עוד תנועה. המשך לשביל שהתחלנו לטוות. הוא הביא איתו את הצלילים ההם של שדות חרוכים, ואני חשפתי אותו לעולם שלי של קרקס ותיאטרון, הבאתי את התנועה ואת השאיפה לנוע גם כשאין אוויר. ובמרחב החדש הזה, רחוק מהעשן אך לא רחוק מהלב התחלנו ליצור.

"בן נשא איתו את ההד של קיבוץ שבו הכל נעצר. את הצלילים של בית שחטף מהלומה שאין לה שם, ואני ניסיתי להזכיר לעצמי איך לנשום דרך תנועה"

 

אבל היצירה לא ביקשה לדבר על הטרגדיה. היא רק ניסתה להחזיק את מי שנותר. היא לא בכתה על השבר, רק הקשיבה לו. כמו מוזיקה שלא מסבירה את עצמה. כמו גוף שתולה את עצמו באוויר, רק כדי לא ליפול. מתוך המפגש בינינו נולדה יצירה – קראנו לה "השביל". שני מונולוגים שהופכים לדיאלוג בין מיתר לחבל, בין פחד לאהבה. זו יצירה שנולדה מתוך שבר אך היא אינה שוקעת בו. היא נשארת רכה, פתוחה, מלאה בכאב, אך גם באור, עם רצון להאמין שיום אחד נוכל שוב ללכת. שהמלחמה תיגמר שהחטופים, כל החטופים יחזרו – ושאנחנו נתחיל ללכת שוב בשביל עם עיניים פקוחות ולב שלם.

המופע המשותף של הדס לולו קורן ובן דנציג "השביל" יעלה במסגרת פסטיבל "מילים טוות", ב-18.6 ב-20:45, במרכז "תאו" בהרצליה.