גיבורות בעל כורחן: חברות מערכת "את" על הנשים שנכנסו לנו ללב בשנה האחרונה

מאז השבעה באוקטובר התוודענו לאינספור סיפורים הירואיים ובלתי נתפסים, שנולדו מתוך מוות, אובדן, אבל וכאב אינסופיים. מאחוריי הסיפורים האלה עומדות ועומדים כל כך הרבה גיבורות וגיבורים; הורים שכולים, אלמנות, משפחות של חטופים, שורדות ושורדים, לוחמות ולוחמים – כמה מהן נשזרו בליבנו באופן אישי. לכבוד יום השנה למלחמת חרבות ברזל, כתבנו על הגיבורות שנכנסנו לנו דוך ללב ולא יצאו לנו מהראש.

>> אמה של החטופה אגם ברגר בריאיון נדיר: "בורא עולם שומר עליה"

כאב מתפרץ: עדינה משה

הריאיון של עדינה משה לדני קושמרו באולפן שישי לעולם לא ייצא לי מהראש. האישה האמיצה הזו נחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז אחרי שראתה את בן זוגה אהוב לבה נרצח מול עיניה. היא שרדה את השבי בעזה במשך 49 יום, ומאז ששוחררה וחזרה לישראל היא שורדת מדי יום ביומו את תחושת ההפקרה שלא נגמרת, את הכתף הקרה ואת האמירות הפוגעניות שמקבלים החטופים ומשפחותיהם מאנשים שאזלה להם האנושיות. לעולם לא אשכח את הכאב המתפרץ של אישה בת 73, אימא לארבעה ילדים וסבתא ל-12 נכדים, זולג מהמסך בשידור חי ומזדחל לי מתחת לעור דוך לתוך הלב. הלוואי והייתי יכולה לתת לה חיבוק. // רוני ודנאי

גור זאב הדממה: ליאת וירון ברקת, הוריו של סמ"ר רועי ברקת ז"ל

נולד לכם בן בכור, ג'ינג'י ומתוק להפליא. אתם מגדלים אותו באהבת אינקץ. הוא זוכה מכם לשני אחים קסומים, מיקה ואורי. אתם מכינים לו סנדוויץ' לגן, שולחים אותו לבית הספר עם נשיקה וחיבוק ומבטיחים שתתראו אחר הצהריים ותעשו משהו כיף. אחר כך יגיעו ההסעות לחברים, לחוגים, לאימוני הכדורסל, אתם רואים עולם בטיולים משפחתיים בלתי נשכחים, כאילו ידעתם שהזמן קצוב, שאין הרבה ממנו, צריך להספיק לחיות כמה שיותר. ואז, בבוקר הארור של השבעה באוקטובר, השמיים נופלים עליכם והאדמה נבקעת לרגליכם. הדלת הייתה פתוחה ולא היה צורך בדפיקה שכל כך פחדתם ממנה. בעל כורחם הפכתם ל"סלבס אבל", הטייטל הנורא מכל. כל כך רחוק ושונה ממי שאתם. רועי נפל בקרב הגיבורים של גדוד 13 בנחל עוז. גור האדם שלכם שהפך ל"זאב הדממה", נדם. בגיל 20 לא אמורים למות, רועי היה אמור לתכנן את הטיול אחרי הצבא ואת הסופ"ש החופשי עם החברה שלו. ואתם לומדים בכל יום לחיות עם השכול, בוחרים בחיים בכל בוקר מחדש, מתמלאים מההנכחה שלו בעולם הזה. היום, ביום השנה לשבעה באוקטובר, אתם בליבי, במחשבותיי ביחד עם כל ההורים השכולים החדשים והישנים, שבכלל לא אמורים לחיות עם אין-ילד. // שרין לוי מינץ

המבט האחרון: שי-לי עטרי וינר, בת הזוג של יהב וינר ז"ל

בנובמבר 2023 – הרבה לפני שידעתי שנהפוך לשכנות ושייה שלך ושיה שלי ילכו לאותו גן – שלחתי לך הודעה ראשונה בפייסבוק וכתבתי, שבתכלס אני כמו כולם – נכנסת לי ללב. אחר כך כבר הכנתי לך עוגה, אולי בננה ושוקולד צ'יפס, השארתי אותה ליד הדלת שלך וברחתי, ואז חזרתי שוב, הפעם עם אוברול פליז לשייה ומחזיק מוצצים שווה. לא יצאתן לי מהראש ולא ידעתי מה לעשות עם זה. מאז הריאיון הראשון שנתת לחדשות, אולי יום או יומיים אחרי השבעה באוקטובר, כששייה עטופה בזרועותייך ואת מספרת על שעות האימה והתופת המבעיתות שעברו על שלושתכם בממ"ד ועל המבט האחרון שאת ויהב החלפתם. אותו מבט שילווה אתכן הלאה, מהמבט הזה יוולדו לך תסריטים גדולים מהחיים, המבט הזה ישוב להופיע בחלומות שלכן, אולי בדמות פרח, אולי כפרפר, המבט הזה ישמור עליכן תמיד. // שרין לוי מינץ

אימא פנתרה: סימונה שרם, אימא של ליאם שרם ז"ל

אנחנו חברות כבר כמעט 40 שנה. חברות בלב, כזו שהיא כמו משפחה. אשה חזקה סימונה שרם, סלע איתן. החיים הוכיחו את זה פעם אחר פעם. כמה אושר ליאם הביא איתו כשנולד. ילד יפה שגדל להיות גבר לתפארת: חד, מוכשר ומוצלח, אהוב על כולם, חתיך על. עם אמא לביאה מאחוריו. את השמיים הורידה עבורו, גם את הכוכבים. כשהאסון היכה, השמים נפלו. עטרת ראשה, בנה יחידה, פרויקט חייה – איננו עוד. ומה נותר לנו עוד לומר, כשאין מילים. כשאי אפשר בכלל להתחיל ולדמיין מה עובר עליה. אבל סימונה כמו סימונה, בחרה בחיים. בשנה הזו היא בעשייה בלתי פוסקת להנצחתו של ליאם עם הפרויקט SPLASH שלו – צביעת מגרשי ספורט בשיתוף אמנים מקומיים – פרויקט שהגה וחלם, אך לא הספיק להוציא אל הפועל. כל יום (גם בלילות, כשצובעים מגרשים) היא בכל מקום: פאנלים, הרצאות, פודקאסטים, הקמת מותג ביגוד ספלאש ומה לא. והכל קורה בעוצמה אדירה ובכזו אנרגיה סוחפת, בשיא הכוח, וכן, גם בחיוך. אני מסתכלת מהצד ביראת קודש. הלב שלי איתך סימונה, את אישה שהיא השראה. // עפרי איוניר

שמש כתומה: שירי ביבס

"נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן", כתב חיים נחמן ביאליק בשירו "על השחיטה", והתמונה הזאת של שירי ביבס אוחזת בשני בניה הקטנים עם הרעמה הג'ינג'ית, והפנים המבועתות שלה מרוב בהלה, לא יוצאת לי מהראש, היא נצרבה בי עמוק, בכולנו. משפחה צעירה עם שני ילדים קטנים בתחילת החיים עם התחלות חדשות, תקוות וחלומות. היכן את נמצאת אימא שירי הלביאה הגיבורה? איך אריאל וכפיר הקטנים, מה הם חושבים, מרגישים, איך עוברים ימיכם ולילותיכם? האם אתם בחיים? מה עבר עליכם בשנה שחלפה? האם את יודעת שהורייך יוסי ומרגיט נרצחו? שירדן בעלך האהוב חטוף? נסעתי לבקר בבית שלך בניר עוז. האופניים של אריאל עדיין נשענות על העץ בחצר שלכם. חלודה אחזה בהם ורק הכדור שלו ועליו שמו נשאר כשהיה. וכמאמר השיר, אני רק מבקשת: "אם יש צדק, יופיע מיד". // דליה בן ארי

כמו עוף החול: יחי יהוד, אביהם של החטופה ארבל ושל דולב יהוד ז"ל

כמה טלטלות קיומיות יכול לעבור איש אחד, חזק ככל שיהיה, במהלך שנה אחת ארורה וקשה ובלתי נסבלת? יחי יהוד מסמל בעיניי את כוח ההתגייסות, את עוצמות הנפש, גדלות הרוח ולא פחות חשוב, את הדבקות בחיים. איש שכולו השראה. בן 65 בקרוב, שקם בכל בוקר למלחמה. הסיפור האישי שלו הוא סיפור של שואה, שמלווה את כולנו מאז אותה שבת. בנו דולב נחשב כחטוף ובהמשך התברר שנרצח. בתו ארבל נחטפה בחיים מקיבוץ ניר עוז. בינתיים, סיגי, בת זוגו של דולב ילדה את בתם הרביעית. יחי התפרק למראה הנכדה החדשה ועדיין לא ידע שדולב בנו נרצח על ידי שוביו והשאיר מאחוריו אלמנה ויתומים קטנים. אבל עם ליבת הכאב העצומה, הוא התרומם מתוך תחושת שליחות והוא ממשיך להיאבק עבור החטופים והחטופות, עבור ארבל, שאותה הוא מכנה 'ציפור הנפש שלי'. ואנחנו כאן שנה למלחמה מבכות את המתים ואת 101 החטופים והחטופות ורק מייחלות לקצת אור. // דליה בן ארי

ילדת אור וחופש: הדר פרינץ ז"ל

הדר הייתה ילדה של ים, חברות וחופש. ילדת טבע עם תלתלים בלונדיניים וחלומות גדולים ואופטימיות בלתי נדלית, שאפפה את כולה. הדר נרצחה באכזריות במקום שבו הייתה אמורה לחגוג את החיים לצלילי מוזיקת הטראנס שכל כך אהבה. הדר היפה, קרובת משפחתי וקרובה לליבי הייתה ילדת שמש, שהאירה את סביבתה בחיוכה הזוהר, מוקפת חברות וחברים, שאספה מכל מקום שאליו הגיעה. הפעם אחרונה שראיתי את הדר היה בערב ראש השנה בשנה שעברה. ישבנו בחוץ אחרי ארוחת החג המשפחתית והדר סיפרה בעיניים בורקות חוויות מהטיול בדרום אמריקה, שממנו היא חזרה חודש לפני כן. האחים הגדולים שלה הביטו בה בהערצה עם חיוך ששמור רק לאחים גדולים. היא תכננה להמשיך לטייל ולאחר מכן להתחיל לימודי אדריכלות. אבל כל ההוד וההדר האלה נגדעו באופן שהמוח האנושי לא מסוגל לתפוס – הדר נרצחה בטבח הנורא בפסטיבל הנובה. בת 21 במותה. // יעל בן ישי
עמוד הזיכרון של הדר פרינץ ז"ל

נוגעת בכאב: שלי משל-יוגב, אימה של ליבי כהן-מגורי ז"ל

נחשפתי במקרה לעמוד ההנצחה של ליבי כהן-מגורי ז"ל ומאז אני קוראת כל יום את המילים היפות והכואבות של שלי, אימא שלה, שמשתפת בכאב העצום ובגעגועים האינסופיים לליבי. היא כותבת על החיוך המואר של הבת שלה, על החלומות שהיו לה, על כל רגע שנגזל ממנה. העצב שוחק אותה מבפנים, אך הכתיבה היא הדרך שלה לשמר את רוחה של ליבי, לשמור את זכרה חי בתוך הכאב. שלי כתבה אתמול לקראת יום השנה למותה של ליבי: "הנשימה שלנו נעצרה לפני שנה. הלב שלנו מדמם כבר שנה, ולקראת מחר, אנחנו מרוסקים. מחר לפני שנה, התרסקו חיינו". // יעל בן ישי
עמוד הזיכרון של ליבי כהן-מגורי ז"ל

כמו כדור מחבלים: עמית מן ז"ל

בתוך כל הכאוס והאימה שחשתי בשבעה באוקטובר, שעות ספורות אחרי שהתחילה מתקפת הפתע, כבר אז עמית מן נכנסה לי ללב ותפסה פינת קבע באחד החדרים. אני זוכרת איך אחותה של הפראמדיקית הצעירה מקיבוץ בארי (היא הייתה כולה בת 22), פרסמה פוסטים נואשים למידע בנוגע לאחותה. עמית נרצחה בזמן שניסתה לטפל בפצועים אחרים במרפאה בבארי, והמוות שלה רודף אותי בלי שבכלל הכרתי אותה. היא נראתה כאילו יד אלוהים נגעה בה, קורנת ובוהקת במעין הילה שקופה השמורה רק למלאכים. היה לה גם קול אלוהי, ומאז שהיא מתה אני עוקבת אחרי עמוד האינסטגרם שהקימו לזכרה בני משפחתה – ומאזינה לביצועים היפהפיים שלה, כמו למשל הקאבר ל"שום דבר לא יפגע בי" של כנסיית השכל. עמית מן נכנסה לי ללב כמו כדור מחבלים. // רוני ודנאי